Melakhim I 5 – מלכים א ה‏ – Mikraot Gedolot

(א) וּשְׁלֹמֹ֗ה הָיָ֤ה מוֹשֵׁל֙ בְּכׇל⁠־הַמַּמְלָכ֔וֹת מִן⁠־הַנָּהָר֙ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַ֖ד גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם מַגִּשִׁ֥ים מִנְחָ֛ה וְעֹבְדִ֥ים אֶת⁠־שְׁלֹמֹ֖ה כׇּל⁠־יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃

And Solomon ruled over all the kingdoms from the River to the land of the Philistines, and to the border of Egypt; they brought tribute and served Solomon all the days of his life.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלֹמֹה הֲוָה שַׁלִיט בְּכָל מַלְכוּתָא מִן נְהַר פְּרָת עַד אֲרַע פְלִשְׁתָּאֵי וְעַד תְּחוּם מִצְרָיִם מְקַרְבִין קֻרְבָּנָא וּפַלְחִין יַת שְׁלֹמֹה כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי.

מושל בכל הממלכות – שהיו יראים ממנו ומגישים לו מנחה ועובדים אותו.

מן הנהר ארץ פלשתים – כתרגומו: מן נהר פרת עד ארע פלשתאי.

(א-יד) השנים עשר הוא לפרסם עוצם הכבוד והעושר והחכמה שהיה לשלמה כאשר ייעד לו הש״י עד שכבר היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים שהיו כלם עובדים את שלמה ומגישי׳ לו מנחה כל ימי חייו עד שכבר היה משקל הזהב הבא לשלמה בשנה אחת שש מאות ככר וששים ושש לבד מאנשי התרים ומסחר הרוכלים וכל מלכי הערב ופחות הארץ וכל הארץ היו מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן אלהים בלבבו והמה מביאים איש מנחתו כלי כסף וכלי זהב וקנינים אחרים מדי שנה בשנה עם מוצא הסוסים אשר היה לשלמה ממצרים וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם והיה עשרו כ״כ עד שלא נחשב כסף בימי שלמה למאומה והיה מגיע מעוצם חכמתו עד שכבר חכם מכל האדם ודבר דבור טבעיי על כל מיני הצמחים מהגדול ועד הקטן בהדרג׳ ועל כל מיני ב״ח בהדרגה ג״כ וזאת חכמה נפלאה ר״ל לעמוד על ההדרגה הזאת ולעמוד על סבות כל מין מהם ומשיגיו.

ושלמה היה מושל בכל הממלכות וגו׳, רוצה לומר שהוצרך הנציב האחד אשר בארץ אשר זכר, אם מפני בני ישראל שהיו רבים והיו שמחים בהצלחתם עושים סעודות ושמחות אוכלים ושותים, ומפני זה הוצרכו אנשי הארץ למנות נציב על המזונות כדי שלא יתיקרו בשער העיר, וגם כן היה צריך הנציב ההוא מפני הנכרים, שמפני שהיה שלמה מושל בכל הממלכות מן הנהר (רוצה לומר נהר פרת כמו שתרגם יונתן) עד ארץ פלשתים ועד גבול מצרים, היו באים אנשים רבים, מהם מגישים מנחה ומהם לעבוד את שלמה בעבודות אחרות, וכדי שלא יתיקרו עליהם המזונות בשער העיר הוצרכו אנשי הארץ למנות הנציב ההוא על זה:

מן הנהר – היוצא מן העדן, שהוא תחילת המזרח, עד ארץ פלשתים.

מגשים – והמה היו מגישים מנחה, והיו עובדים את שלמה להעלות לו המס.

(א-ח) השאלות:

לפי הסדר הי״ל לסדר תחלה ויהי לחם שלמה וכו׳, ואח״כ יאמר ושלמה היה מושל וכו׳, כי הוא רודה בכל עבר הנהר וכו׳, וכן מ״ש בפסוק ז׳ וכלכלו הנציבים וכו׳ הוא מיותר שכבר אמר זה, גם הסתירה שיש בענין מספר הארוות סוסים בין ספר זה לספר ד״ה.

ג. ושלמה היה צריך להגדיל שולחנו מצד גודל מלכותו ויקר תפארת גדולתו, כי היה מושל בכל הממלכות – ושולחן המלך יגדל כפי גודל מלכותו, וגם בזה לא היה למשא אל העם כי כולם מגישים מנחה ועובדים את שלמה – ועי״ז ינקו ישראל חלב העמים והגיע להם שפע מן הארצות הנכנעים תחתם.

^א

מן הנהר ארץ פלשתים – מן נהר פרת שהיה עתה גבול צפוני ומזרחי מאחר שארם היו לדוד עבדים נושאי מנחה (שמואל ב ח׳:ו׳) עד ארץ פלשתים שהיא גבול מערבי ומצרים שהוא בקרן מערבית דרומית, ולא הזכיר המדבר שהוא גבול דרומי לפי שגם בבני אדום ועמלק היושבים במדבר (Arabia Petrea) משל והם לא היה להם דירת קבע ואין מציב להם גבול; ולא כתב תיבת עד כי אם פעם אחת שכן דרך לשון הקודש כשרוצה לפרש גבולות ארץ (סוף פרשת עקב וריש ספר יהושע), ואם היה כופלה היה ענינה כמו מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים שר״ל זה נוסף על זה.

א. בהואיל משה, פרק ד׳ נמשך עד סוף פסוק י״ד של פרק ה׳.

וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת שהיו יראים ממנו ועובדים אותו¹ ושהיו מצויות מִן – בין הַנָּהָר פרת² שבמזרח³ לבין אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם שבדרום, וכל ממלכות אלו היו מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה להעלות לו מס⁴, וזאת במשך כָּל יְמֵי חַיָּיו: פ

1. רד״ק.

2. תרגום, רד״ק.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ב) וַיְהִ֥י לֶֽחֶם⁠־שְׁלֹמֹ֖ה לְי֣וֹם אֶחָ֑ד שְׁלֹשִׁ֥ים כֹּר֙ סֹ֔לֶת וְשִׁשִּׁ֥ים כֹּ֖ר קָֽמַח׃

And Solomon's provisions for one day were thirty measures of fine flour and sixty measures of meal;

תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה לַחֲמָא דִשְׁלֹמֹה לְיוֹמָא חָד תְּלָתִין כֹּרִין סֻלְתָּא וְשִׁתִּין כֹּרִין קִמְחָא.

(ב-ג) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וששים כור קמח וגו׳ – מאי וברבורים אבוסים – אמר רב שאובסים אותם בעל כרחם. ושמואל אמר שאובסים אותם ועומדים מאליהן. ור׳ יוחנן אמר מביאין תור ממרעיתו בדלא אניס ותרנגולת מאשפה בדלא אניסא. א״ר יוחנן מובחר שבבהמות שור, מובחר שבעופות תרנגולת. ואמר גדיון בר אסטון משמיה דרב הללו לעמילן של טבחים. ור׳ יצחק אמר הללו לציקי קדרה. וא״ר יצחק אלף נשים היו לו לשלמה וכל אחת ואחת עשתה בביתה כן, זו סבורה שמא אצלה סועד היום וזו סבורה שמא אצלה סועד היום ואעפ״כ סעודתא דאברהם עדיפא מדשלמה דכתיב ואל הבקר רץ אברהם, וא״ר יהודה אמר רב בן בקר אחד רך אחד וטוב אחד שהם שלשה. התם תלתא תורי לתלתא גברי הכא לכל ישראל דכתיב יהודה וישראל רבים כחול הים. אמר הקב״ה מלך אחד מסרתי לך ולא היית יכול לעמוד בו ואי זה זה שלמה ויהי לחם שלמה ליום וגו׳ א״ר שמואל בר נחמני אלו מיני מלטמיא עקר סעודה לא היתה בריה יכולה לעמוד בו, עשרה בקר בריאים מפוטמים, ועשרים בקר רעי מן המרעה, לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים. רבי יהודה ברבי ברכיה מיני ברבורים, ורבנן אמרין עוף גדול מעולה ומשובח היה עולה ונותן על שלחנו של שלמה בכל יום הוי אומר אם ארעב לא אומר לך וגו׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויהי לחם שלמה וגומר. בפסוקים האלה ראה הכתוב להתיר שלשה ספקות אפשר שיסופקו על מה שספר מענין הנציבים: האחד למה נצטרך שלמה להביא מזונותיו מארץ אחרת ולא היה לוקח אותם ממקום מושבו? ולהתיר זה אמר ויהי לחם שלמה וגומר עשרה בקר וגומר, רוצה לומר שהיה שלמה צריך אל מזון הרבה בכל יום ויום, ומפני שלא יוכל הארץ שאתו הוכרח למנות נציבים שיביאוהו אליו משאר הארצות איש חדשו. והנה זכר דבר מופלג מהמזון הצריך אליו דבר יום ביומו, באמרו שלשים כור סולת, רוצה לומר סולת נקי לעלות על שלחנו למאכלו ולמאכל השרים, ולשאר עבדיו היו שלשים כור קמח שאינו נקי כל כך. והכור כתבו בו חכמי הנוצרים שהוא שלשים איפה, שכל אחד מהם היה איפה וחצי מהנהוגות במלכות קשטיליי״א הנקראות אצלם פאניגא״ש, והיו אם כן בכל כור חמשה וארבעים פאניגא״ש, ונראה מזה שהיה מאכל שלמה בכל יום אלפים ושבע מאות פאניגא״ש לחם, שהם מאתים ועשרים וחמשה קאפיזי״ש ממדות קשטיליי״א, שהקאפי״ז כעין המויי״ו הנהוג במלכות פורטוגא״ל ארץ מולדתי, שהם ממדת מלכות נאפולי״ש (אשר אנחנו יושבים פה היום) שלשת אלפים ומאתים טונבאלו״ש.

לחם שלמה – לכל הבא אל שלחנו.

סלת – קמח נקי ביותר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולכן ויהי לחם שלמה ליום אחד וכו׳, ר״ל והיה זה ראוי כפי עושר עם ישראל וכפי גדולת מלכות שלמה, וכפי רוב האנשים שבאו אליו יום יום מסביב.

שלשים כר וגו׳ – יותר משמונת אלפים שקל (8000 libbra) סולת וכפלים של קמח, שהכור או חומר היה עשר איפות או בתים, והאיפה היתה כ״ז שקל (27 libbra) של עיר ווין הבירה.

וַיְהִי כמות הלֶחֶם בבית שְׁלֹמֹה לכל האוכלים על שולחנו¹ לְיוֹם אֶחָד, שְׁלֹשִׁים כֹּר² סֹלֶת שהוא קמח נקי ביותר³, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח רגיל, וכמות גדולה זו היתה ראויה לפי עושרו וכבודו וכפי רוב האנשים שבאו אליו מידי יום⁴:

1. מצודת דוד.

2. מידת נפח. כ-216 ליטר לשיטת הרמב״ם.

3. מצודת דוד.

4. מלבי״ם. ובמדרש, אמר רבי יצחק אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך. מאי טעמא? זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה שמא אצלי סועד היום, ילקוט שמעוני.

תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ג) עֲשָׂרָ֨ה בָקָ֜ר בְּרִאִ֗ים וְעֶשְׂרִ֥ים בָּקָ֛ר רְעִ֖י וּמֵ֣אָה צֹ֑אן לְ֠בַ֠ד מֵאַיָּ֤ל וּצְבִי֙ וְיַחְמ֔וּר וּבַרְבֻּרִ֖ים אֲבוּסִֽים׃

ten fat oxen, and twenty oxen out of the pastures, and one hundred sheep, beside harts, and gazelles, and roebucks, and fatted fowl.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

עַסְרָא תוֹרִין דְפִטְמָא וְעַסְרִין תּוֹרִין דְרַעֲיָא וּמְאָה עָנָא בַּר מֵאַיָלִין וְטַבְיָן וְיַחְמוֹרִין וְעוֹפַיָא פַּטִימַיָא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

בראים – פטומים על האבוס.

רעי – מן האחו.

וברבורים אבוסים – יש מרבותינו אומרים: תרנגולים פטומין (בבלי בבא מציעא פ״ו:).

Fat. Fattened in the stall.

Pastured. [I.e.,] on the grass.

And fattened fowl. Among our Rabbis there are those who say [it refers to] roosters which were fattened.⁠¹

1. See Bavli Bava Metzia 86b.

בריאים – פטומים על האבוס.

רעי – רועים באפר.

ברבורים אבוסים – תרגומו: עופא פטימיא. ורבינו ר׳ יצחק בר׳ אלעזר הלוי זצ״ל פתר בו: שור הבר שמפטמין אותו על האבוס ונראין דבריו לפי שכל המקרא אינו מדבר כי אם בבהמה ובחיה.

בריאים – שמנים ומפוטמים, וכתרגום יונתן: פטימים. וכן: ועגלון איש בריא (שופטים ג׳:י״ז), וכן: להבריאכם (שמואל א ב׳:כ״ט).

רעי – מן המרעה. אבל הבריאים הם המפוטמים בבית.

וברבורים אבוסים – תרגום יונתן: ועופא פטימיא, ולא פי׳ איזה עוף הם.

וי״מ כי הם העופות המסורסים, כי הם שמנים מהאחרים.

ובדברי רבותינו ז״ל: עוף הבא מברבריא, נקראים ברבורים על שם מקומם.

וברבורים אבוסים – תרג׳: ועופא פטימא.

בראים – אין הטעם שלֵמי השומן בלבד אבל גם הבשר והעצמות, ובכלל שלמי התבנית.

עשרה בקר בריאים – רוצה לומר: שמנים.

וברבורים אבוסים – הם עופות שמנים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועשרה בקר בריאים, הם שמנים ומפוטמים על האבוס, כמו שת״י, ועשרים בקר רעי, הם ההולכים על המרעה בלתי מפוטמים בבית, ומאה צאן, הם הכבשים השמנים שבארץ ישראל, ואיל וצבי, הם ממרעה השדה הבלתי ביתיים, ויחמור הם בופאלו״ש, וברבורים אבוסים, הם העופות השמנים המפוטמים על ידי בני אדם בבית, וחז״ל (בבא מציעא פ״ו ע״ב) אמרו שהם התרנגולים הנפרדים מן הנקבות הפטומים שהם שמנים מאד הנקראים קאפוני״ש. והמזון הזה כפי הערך הנכון הנתן לאכול לכל איש היה מספיק לששים אלף איש בכל יום, וזה מורה על גדולת שלמה ומעלת מלכותו, שהיו בני ביתו התמידיים ששים אלף איש בזמן שלום והשקט, מה שלא נשמע ממלך גדול מכל מלכי הגוים אשר שמענו את שמעו שיהיו להם עם רב ועצום כזה תמיד כל היום לאכול ולשתות משלו, ולהיות השעור הזה מהמזון עצום מאד, היה מתפלל שלמה עליו (משלי ל׳ ח׳) הטריפני לחם חקי. והנה לא זכר הכתוב שעור היין והפירות ושאר הדברים הבאים על שלחן המלך, לפי שהיה מהם בארץ ישראל כל כך שלא היה צריך לזכרו, כמו שאמר (בראשית מ״ט י״א) אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, שהוא משל לרבוי היין והחלב והגבינה, וכן נשתבחה ארץ ישראל בענין הפירות (דברים ח׳ ח׳) גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש, עד שהיה מכנה אותה הכתוב תמיד (שם) ארץ זית שמן ודבש, ולכן הודיע הכתוב בכאן ענין הלחם והבשר בלבד, ומזה ישוערו שאר המזונות שהיו מביאים גם כן אותם הנציבים, ולקח בזה הכתוב הדרך האלהי שזכר במזון דור מדבר הבשר והלחם בלבד, דכתיב (שמות ט״ז ח׳) בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע:

בריאים – שמנים, כמו: ועגלון איש בריא (שופטים ג׳:י״ז).

רעי – רועים במרעה.

מאיל צבי ויחמור – הם שמות מיני חיות טהורות.

וברברים אבוסים – עופות הבאים מארץ ברבריא, והיו מפוטמות על האבוס, והוא המקום המיוחד להאכילם, ודוגמתו: וחמור אבוס בעליו (ישעיהו א׳:ג׳).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בראים – לשון ועגלון איש בריא כלו׳ שמנים, ובהחלף בי״ת במ״ם של מוצאת בומ״ף נהיתה תיבת מריא.

ויחמור – תרגמתיו אחר שד״ל בפרשת ראה ופֿיליפפזאן במקום זה אחד ממיני האיל Daino, Dammhirsch, ורבותי תרגמוהו שור הבר Buffalo, Büffelochs, ונראה לי שזה הוא הנקרא ראם וקשה מאד לרדותו כידוע, רק בארצות קדם נמצא מאד ובשרו קשה ואיננו ממעדני מלך; וידוע שמשפט השיר לכתוב כפל ענין במלות שונות ומצאנו וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו ראמים (תהלים כ״ט) א״כ בן ראמים הוא ממין העגל, וירדו ראמים עמם ופרים עם אבירים (ישעיהו ל״ד:ז׳), וכן באיוב היאבה רים עבדך (איוב ל״ט:ט׳) כונתו על שור הבר שאינו מקבל מרדות כי אם בקושי גדול למשוך העגלה או דבר קל וקושרים לו החבל בין קרניו.

ואולי מפני זה נקרא רים או ראם לפי שמרים ראשו ולא ישפילנו תחת העול, ושיהיה הראם מין חיה בעלת קרן אחת (קיימת או מדומה) כמו הרינוסירוס Rinoceronte לא נ״ל, שכן כתוב וקרני ראם קרניו והיה ראוי וקרן ראם קרניו.

וברברים – עופות הבר אבוסים והם ממיני האווז (anitre, oche, Gänse und Enten).

ובנוסף עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים – פטומים¹ ושמנים², וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי – שרעו³ באחו⁴, וּמֵאָה צֹאן לְבַד – חוץ מֵאַיָּל – מֵאַיָּלִים וּצְבִי – וּצְבָיִים וְיַחְמוּר – ויחמורים וּבַרְבֻּרִים – ועופות שמנים⁵ הבאים מברבריא⁶ אֲבוּסִים – מפוטמים⁷ על האבוס⁸:

1. רש״י, רד״ק.

2. רלב״ג, רד״ק, מצודת ציון.

3. רד״ק, מצודת ציון.

4. רש״י.

5. רלב״ג.

6. רד״ק, מצודת ציון.

7. תרגום, רש״י (בבא מציעא פו:).

8. מצודת ציון.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ד) כִּי⁠־ה֞וּא רֹדֶ֣ה׀ בְּכׇל⁠־עֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר מִתִּפְסַח֙ וְעַד⁠־עַזָּ֔ה בְּכׇל⁠־מַלְכֵ֖י עֵ֣בֶר הַנָּהָ֑ר וְשָׁל֗וֹם הָ֥יָה ל֛וֹ מִכׇּל⁠־עֲבָרָ֖יו מִסָּבִֽיב׃

For he had dominion over all the region on this side the River, from Tiphsah to Gaza, over all the kings on this side of the River; and he had peace on all sides surrounding him.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

אֲרֵי הוּא מַפְלַח בְּכָל עִבַּר פְּרָת מִתִּפְסַח וְעַד עַזָה בְּכָל מַלְכֵי עִבַּר פְּרָת וּשְׁלָמָא הֲוָה לֵיהּ מִכָּל עַבְרוֹהִי מִסְחוֹר סְחוֹר.

כי הוא רודה בכל עבר הנהר – מורא וחתת חזרו בימי נח דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה, רדייה לא חזרה והיכן חזרה בימי שלמה שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר.

רמז קעז

אמר ר׳ שמעון בן לקיש בתחלה מלך שלמה על העליונים שנאמר וישב שלמה על כסא י״י ולבסוף מלך על התחתונים שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם. וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי קיימי, וכשם שמלך על תפסח ועזה כך מלך על כל העולם כלו, ולבסוף מלך על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל, ולבסוף בירושלים שנאמר בירושלים, ולבסוף על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה, ולבסוף על מקלו שנאמר וזה היה חלקי מכל עמלי. רב ושמואל חד אמר זה מקלו וחד אמר זה קודו. הדר או לא הדר רב ושמואל חד אמר הדר וחד אמר לא הדר, מ״ד לא הדר מלך והדיוט, ומ״ד הדר מלך והדיוט ומלך.

(ד-ה) ושלום היה לו מכל עבריו מסביב – לקיים מה שנאמר: כי שלום ושקט יהיה בימיו (דברי הימים א כ״ב:ט׳), וכן הוא אומר בסמוך: וישב יהודה וישראל לבטח כל ימי שלמה.

כי הוא רודה – הטעם כי האיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים (מלכים א ה׳:ג׳) שהיו בשלחנו בכל יום שהיו מביאים לו מנחה מכל עבר הנהר, כי מושל בהם היה, כלומר היו יראים ממנו ומגישים לו כל מלכי עבר הנהר מנחה תמיד.

מתפסח ועד עזה – מדינות הם בעבר הנהר.

ורבותינו ז״ל נחלקו בזה, מהם אמרו: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם, ומהם אמרו תפסח ועזה סמוכות היו, וכמו שמלך על תפסח ועל עזה, כן מלך על כל העולם כלו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והספק השני הוא מאין היה לשלמה המזון העצום הזה? הנה לא יוכל הארץ שאתו כפי רבויו, ולהתיר זה אמר הכתוב כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, ואמר שלא לבד היה מושל בעמי הארץ כי אם גם בכל מלכי עבר הנהר היה מושל, ולא בכח מלחמה כי שלום היה לו מכל עבריו מסביב, ומארצות העמים ההם אשר תחת ממשלתו היו מביאים לו מזון הרבה.

ושלום היה לו – בספרים מדוייקים מלעיל.

רדה – מושל, כמו: רדה בקרב אויביך (תהלים ק״י:ב׳).

מכל עבריו – מכל צדדיו.

כי הוא רדה – בא ליתן טעם על מה היו כל כך רבים אנשי שלחנו, להצטרך להם כחשבון הזה, ואמר לפי שהיה מושל בכל אנשי עבר הנהר ובכל מלכיהם, ושלום היה לו מכל עבריו, אף מן האומות שלא משל בהם, ולזה היו רבים הבאים אליו, הן מאנשי שלומו, הן מהאומות שמשל בהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי הוא רודה עתה יציע שנית למה שיספר מרוב הסוסים שהיו לשלמה שגם אלה מוטלים על העם לכלכלם, שגם זה היה כפי הראוי והנכון, כי הסוסים היו מוכנים למלחמה בעת הצורך, ועל ידם רדה בכל הממלכות באשר ידעו כי לו חיל וסוס ורכב ויראו מפניו, ועי״כ לא הצטרך למלחמה, ר״ל שע״ז פעל ג׳ דברים:

א. שרדה ביד חזקה, שזה ההבדל בין מ״ש תחלה ושלמה היה מושל ובין מ״ש פה כי הוא רודה ומפרש שהיה רודה בכל מלכי עבר הנהר – ר״ל כי הלוחם וכובש רודה בהעמים אשר כובש, לא כן שלמה שלא לחם עם העמים רק מלכיהם פחדו מלפניו ובם רדה וע״י נכנעו עמיהם ממילא, וזה ע״י שראו רב חילו ופרשיו.

ב. ושלום היה לו מכל עבריו שגם העמים ביתר הצדדים שלא רדה בם עכ״פ התיראו מלהרים יד להלחם נגדו.

מתפסח – על שפת נהר פרת עד עזה על חוף הים הגדול בארץ פלשתים, רק נראה שכאן מדבר בארצות עבר הנהר בלבד, ארצות שמנות ומלאות כל טוב, ואולי היתה גם שם עיר ושמה עזה כלו׳ חזקה, ואולי היא כרכמיש שהיתה עיר בצורה וחזקה; ושם תפסח כדברי החכם פֿיליפפזאן משרש פסח וענינה מעבר שהיה שם מעבר הנהר וע״כ נהיתה לעיר גדולה ורוכלת.

והסיבה לריבוי האנשים האוכלים על שולחנו היתה¹ כִּי הוּא היה רֹדֶה – מושל² ביד חזקה³ בְּכָל עֵבֶר – צדדי⁴ הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה שהיו בעבר הנהר⁵ בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר אשר היו מביאים לו מנחה תמיד⁶, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו – צדדיו⁷ מִסָּבִיב גם עם העמים אשר לא שלט בהם, שכן יראו ממנו⁸:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. מבלי צורך להילחם בהם, מלבי״ם.

4. מצודת ציון.

5. רד״ק. ובמדרש, רב ושמואל, חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם, וחד אמר: תפסח ועזה סמוכות זו אצל זו, כשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו, ילקוט שמעוני.

6. רד״ק.

7. מצודת ציון.

8. מלבי״ם.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ה) וַיֵּ֩שֶׁב֩ יְהוּדָ֨ה וְיִשְׂרָאֵ֜ל לָבֶ֗טַח אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵנָת֔וֹ מִדָּ֖ן וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁלֹמֹֽה׃

And Judah and Israel dwelt safely, every man under his vine and under his fig-tree, from Dan to Beer-sheba, all the days of Solomon.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וִיתֵיב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לְרוֹחֲצָן גְבַר תְּחוֹת פֵּרֵי גוּפְנוֹהִי וּתְחוֹת פֵּרֵי תְאֵנוֹהִי מִדָן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יוֹמֵי שְׁלֹמֹה.

וישב יהודה וישראל לבטח – א״ר יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנאמר וישב יהודה וישראל לבטח וכתיב ויקם י״י שטן. וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואירע שם מכירת יוסף. ישב ישראל בארץ מצרים וכתיב ויקרבו ימי ישראל למות. וישב ישראל בשטים כתיב ויחל העם לזנות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

האחד עשר הוא לפרסם שכבר קיים הש״י מה שייעד להניח לישראל מכל אויביהם ולזה ספר שכבר ישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותאנתו כל ימי שלמה ולזאת הסבה ברך שלמה הש״י אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ומלבד זה היה יהודה וישראל לבטח בסבת השלום אשר להם עם סביבותיהם והיו מרבים בעבודת ארצם ומוסיפים בתבואותיהם, ולכן היה בר ולחם ומזון בכל הארץ כעפר האדמה, ועל זה אמר וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וגם אמר זה כדי לבאר שהיו הפירות והיין הרבה בכל הארץ ולא היו צריכים להביאם מארצות אחרות, כי היה כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו לרוב מאד. ומה שאמר כל ימי שלמה, אינו סותר למה שיאמר אחר זה (בסי׳ י״א י״ד כ״ה) ויקם ה׳ שטן לשלמה את הדד האדומי וגו׳ ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה, לפי שהכוונה שמה היא שלעת זקנתו קמו השטנים שזכר נגדו ואחרי הקמתם היו שטן לישראל כל ימי שלמה עד שמת, הנה אם כן אמרו שמה כל ימי שלמה ראוי שיפורש משהתחילו לקום עד מותו לא כל ימיו בהחלט, ולפי שהיה זה בזקנתו, מבואר הוא שימי המלחמה ההם היו ימים מועטים, והיו רוב ימי שלמה אם כן בשלוה והשקט, כמו שיעד עליו באמרו (דברי הימים א כ״ב ט׳) כי שלום והשקט יהיה בימיו, וכבר ידעת שהגזרות האלה הם רוביות לא כלליות:

איש – כל אחד ישב תחת גפנו, ולא נדד ממנו בסיבת שונא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ג. ועי״כ וישב יהודה וישראל לבטח כי לא הצטרכו להלחם, ולא החרידם רגל אויב מחוץ ולא מרד ושערוריה בפנים.

ומשום שישראל לא הוצרכו להילחם עם האויב מבחוץ ומבפנים¹ וַיֵּשֶׁב – ישבו יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח², כל אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ ולא נדדו ממנו בגלל אויב³, מִדָּן שבצפון וְעַד בְּאֵר שָׁבַע שבדרום כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה: ס

1. מלבי״ם.

2. ובמדרש, א״ר יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, שנאמר ״וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח״, וכתיב (לקמן יא, יד) ״וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן״, ילקוט שמעוני.

3. מצודת דוד.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ו) וַיְהִ֣י לִשְׁלֹמֹ֗ה אַרְבָּעִ֥ים אֶ֛לֶף אֻֽרְוֺ֥ת סוּסִ֖ים לְמֶרְכָּב֑וֹ וּשְׁנֵים⁠־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף פָּרָשִֽׁים׃

And Solomon had forty thousand stalls of horses for his chariots and twelve thousand horsemen.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲווֹ לִשְׁלֹמֹה אַרְבְּעִין אַלְפִין אֻרְוַת סוּסַוָן לִרְתִיכוֹהִי וּתְרֵי עֲסַר אַלְפִין פָּרָשִׁין.

ויהי לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים – רב יהודה רמי כתיב ארבעים אלף אורות סוסים וכתיב ארבעת אלפים אורות סוסים, הא כיצד ארבעים אלף אצטבלאות היו וכל אחד ואחד היו בו ארבעת אלפים אורות סוסים.

ארבעים אלף ארות סוסים – ובדברי הימים הוא אומר: ארבעת אלף (דברי הימים ב ט׳:כ״ה). פירשו רבותינו (בבלי סנהדרין כ״א:): ארבעים אלף ארוות היו, ובכל אחת ארבע אלף אצטבלאות. או: ארבעת אלפים ארוות, ובכל אחת ארבעים אלף אצטבלאות.

Forty thousand stables of horses. In Divrei HaYamim it states, "four thousand [stables of horses].⁠"¹ Our Rabbis explained there were forty thousand stables and in each there were four thousand partitions, or there were four thousand stables and in each there were forty thousand partitions.⁠²

1. II Divrei HaYamim 9:25.

2. See Bavli Sanhedrin 21b.

ארבעים אלף אורות סוסים – איצטבלאות של סוסים בלעז שטבלא״ש. ארבעים אלף אורוות סוסים כתיב כאן, ובדברי הימים כתיב: ארבעת אלפים אוריות (דברי הימים ב ט׳:כ״ה), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? בשני מקומות בעיר אחד בנה לו אוריות, במקום אחד בנה לו ארבעת אלפים אוריות ובנה אותן כל כך גדולות שבכל אוריה ואוריה מכניסין בה מ׳ סוסים נמצא מכניס בד׳ אלפים אוריות ק״ס אלף סוסים, ובמקום אחד בנה ארבעים אלף אוריות ובנה אותן קטנות כל כך שלא היה מכניס בכל אוריה ואוריה אלא ד׳ סוסים נמצא שבאילו ארבעים אלף אוריות נכנסין כמו כן ק״ס אלף סוסים, נמצאו שניהם חשבון אחד, ולא תאמר אם כן לפי חשבון האוריות היו לו שלש מאות אלף ועשרים אלף סוסים, לא, כי לא היו לו כי אם ק״ס אלף סוסים. וכל אוריות הללו למה? שבזמן שהיו מפנין הזבל מארבעים אלף אוריות היו מכניסין הסוסים בארבעת אלפים אוריות וארבעים אלף עומדות להן ריקניות וכשמפנין הזבל מארבעת אלפים אוריות היו מכניסין הסוסים לארבעים אלף אוריות ואילו ארבעת אלפים עומדות להם ריקניות בלא סוסים.

לשון אחר: ארבעים אלף אוריות סוסים המנויות {כאן} הן הן ארבעת אלפים המנויים בדברי הימים וארבעים אלף שמנה כאן נתן בכל אוריה ד׳ סוסים וארבעת אלפים שמנה בדברי הימים נתן בכל אוריה מ׳ סוסים והוא חשבון אחד.

ושנים עשר אלף פרשים – אלפר״ס בלעז, סוסים טובים, המזומנים למרוצה אבל אותן ק״ס אלף המפורשים כבר היו למשוך מרכבות כמה שנ׳: ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו, כלו׳ לצורך המרכבה.

ארבעים אלף ארות סוסים – ובדברי הימים: ארבעת אלפים ארות סוסים (דברי הימים ב ט׳:כ״ה). פירשו רבותינו ז״ל: ארבעים אצטבלאות, ובכל אחת היו ארבעת אלפים סוסים. או ארבעים אלף אצטבלאות, ובכל אחת ארבעים סוסים.

ופירוש ארות – אבוסים. תרגום יונתן: אבוס בעליו – אורויא דמרוהי.

ואמרו חכמים ז״ל כי עבר על: לא ירבה לו סוסים (דברים י״ז:ט״ז), ופי׳ לא ירבה לו סוסים בטלים, וכיון שלא היו לו אלא שנים עשר אלף פרשים, והיו לו ארבעים אלף ארות סוסים, הרבה סוסים בטלים היו לו. ומה שהרבה שלמה סוסים ופרשים והוא לא היתה לו שום מלחמה, לא עשה אלא לכבוד וגדולה, כדי שילכו עמו כשילך ממקום למקום, וגם קצת מלחמה היתה לו כשלקח חמת צובה ועציון גבר.

ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבו – הנה ארות הם אבוסים יאכלו שם הסוסי׳ והנה מצאנו בדברי הימים תמורת זה ארבעת אלפים ארות סוסים ומרכבות וידמה ששם מנה האבוסים ובזה המקום מנה הסוסים והרצון בו שהיו לו ארבעים אלף סוסים למרכבו בארוות והנה היו עשרה סוסי׳ בכל אבוס ולפי שאמר אחר זה לסוסים ולרכש ידענו כי הרכש הוא מין אחד ממיני הסוסים ואחשוב שהם היותר קלי המרוץ והם אשר ירכבו בהם במלחמה או ירצה בזה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבו אך לא היו בהם כי אם ארבעת אלפים אורוות שהיו בהם סוסים ומרכבות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והספק השלישי הוא למה הוצרך שלמה הרבוי המופלג ההיא מהמזונות? אחרי ששאול ודוד שמלכו גם כן על ישראל ויהודה לא היו צריכים אליו כל כך, ולמה הוצרך לתת נציבים בארץ שלא שמו שאר המלכים? ולהשיב לזה אמר ויהיה לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים למרכבו ושנים עשר אלף פרשים, כלומר שהיו לו פרשים רבים אוכלים תמיד על שלחנו וסוסים רבים יצטרכו אליהם אנשים רבים לשרת׳, ולזה היה צריך אל מזון הרבה, כי היו בני בית המלך ועבדיו ומשרתיו יותר מששים אלף איש, ועל כן היה צריך אל הכמות המופלג מהמזון הנזכר.

ארות – אבוס בעליו (ישעיהו א׳:ג׳), תרגומו: אורויא דמרוהי.

פרשים – הם הרגילים מאד ברכיבה.

ארבעים אלף – ובדברי הימים (דברי הימים ב ט׳:כ״ה) נאמר ארבעת אלפים, ויתכן כי שם מנה הארות, וכאן מנה הסוסים, וכאלו אמר שהיו לו ארבעים אלף סוסים למרכבו בארותו, והנה היו עשרה בכל אחת.

למרכבו – פעם רכב באלו, פעם באלו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויהי לשלמה ר״ל ולתכלית זה היו לו ארבעים אלף ארות סוסים – ובד״ה כתוב ארבעת אלף, שם חשב מה שהיה לו לצורך תשמישו כמ״ש וינחם בערי הרכב ועם המלך בירושלים כי שם חשב כבוד עשרו, ופה חשב מה שהיה לו לצורך החיל להיות נכון ליום קרב ומלחמה.

ארבעים אלף – גוזמא, ובסנהדרין (כ״א:) הרחיבו עוד הדבר להורות שגוזמא דבר הכתוב, ובדברי הימים ב׳ ט׳:כ״ה כתוב ארבעת, ואין אנו יודעים מה ענין ארוה, ואם היא כדברי רש״י (בגמרא) הבדלה בין שורה לשורה, וארבעת האלפים הארוות היו לא בלבד למרכבו רק גם לי״ב אלף פרשים הנזכרים אח״כ אין כאן גוזמא כלל, שהשורה תוכל להיות מששה סוסים ובין כולם יהיו כ״ד אלף.

וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף סוסים¹ בארבעת אלפים² אֻרְוֹת הסוּסִים שהיו לו, והם היו לְצורך מֶרְכָּבוֹ אשר שימש בעיקר לכבוד וגדולה³ ומעט לקרב⁴, וכל פעם רכב במרכב אחר⁵, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים אשר היו מומחים ברכיבה⁶ ואשר ליוו אותו ממקום למקום⁷:

1. מצודת דוד. ויש שפירשו שורות המפרידות שבבתי הסוסים, ראה רש״י סנהדרין (כא:).

2. רלב״ג, מצודת דוד. וי״א ארבעת אלפים בתי סוסים (איצטבלאות), היו לו, רש״י. וראה בסנהדרין (שם) דעה אחרת ולפיה ארבעים אלף אורוות ובכל אחת ארבעת אלפים איצטבלאות.

3. רד״ק.

4. מלבי״ם.

5. מצודת דוד.

6. מצודת ציון.

7. רד״ק.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ז) וְכִלְכְּלוּ֩ הַנִּצָּבִ֨ים הָאֵ֜לֶּה אֶת⁠־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְאֵ֧ת כׇּל⁠־הַקָּרֵ֛ב אֶל⁠־שֻׁלְחַ֥ן הַמֶּלֶךְ⁠־שְׁלֹמֹ֖ה אִ֣ישׁ חׇדְשׁ֑וֹ לֹ֥א יְעַדְּר֖וּ דָּבָֽר׃

And those deputies provided food for King Solomon and for all that came to King Solomon's table, every man in his month; they let nothing be lacking.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּמְסוֹבְרִין אִסְטַרְטִיגַיָא הָאִלֵין יַת מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וְיַת כָּל דְקָרִיב לְפָתוֹרָא דְמַלְכָּא שְׁלֹמֹה גְבַר יַרְחֵיהּ לָא מְעַכְּבִין מִדָעַם.

וכלכלו הנצבים האלה את המלך שלמה ואת כל הקרב אל שלחן המלך שלמה איש חדשו לא יעדרו דבר – מאי לא יעדרו דבר, א״ר חמא בר חנינא שהיו מביאין לו תרדין בימות החמה וקישואים בימות הגשמים.

לא יעדרו דבר – אפילו של ימות החמה בימות הגשמים.

They omitted nothing. Even [fruits and vegetables] of the summer season, in the winter season.

וכלכלו – והלא כבר זכר למעלה: וכלכלו את המלך ואת ביתו (מלכים א ד׳:ז׳), למה חזר וכתב: וכלכלו את המלך? אלא כמו שזכר הסוסים, אמר כי ג״כ היה נותני מאכל הסוסים, ובכלל הכלכלה היה גם כן מה שהיו צריכים הסוסים לאכול, כמו שכתוב: והשעורים והתבן לסוסים ולרכש (מלכים א ה׳:ח׳).

והוסיף ג״כ: ואת כל הקרב אל שלחן המלך – כי למעלה זכר את המלך ואת ביתו (מלכים א ד׳:ז׳), והם התמידים בביתו, ועתה הוסיף ואת כל הקרב אל שלחן המלך – אנשים אחרים שיבואו לשלחן המלך לפעמים.

לא יעדרו דבר – לא היו מחסרים דבר מכל הצורך אל שלחן המלך.

ויונתן תרגם: לא מעכבין מידעם, והוא טעם למה שזכר איש חדשו, כלומר לא היו מעכבין שלא היה מביא כל אחד ואחד בחדשו.

לא יעדרו דבר – הוא מענין איש לא נעדר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ומפני זה הוצרך המלך להעמיד אותם הנציבים אשר זכר בכל הארץ כדי שיכלכלו את המלך שלמה ואת כל הקרב לשלחנו, כי כל אחד מהנציבים היה מכלכל אותו חדש אחד ולא יעדרו דבר שלא היו מביאים אותו מכל הדברים הצריכים אל בית המלך, עם היות שלא זכר למעלה כי אם לחם ובשר בלבד, כי הנה היו מביאים גם כן הנציבים ההם כל הדברים אשר יאכל לכל נפש, וכמו שאמרו באלה הדברים רבה (ריש פרש׳ אלה הדברים דף רפ״ו ע״א) מאי לא יעדרו דבר? אמר ר׳ חמא בר חנינא שהיו מביאים לו תרדין בימות החמה וקשואים בימות הגשמי׳:

יעדרו – יחסרו, כמו: איש לא נעדר (ישעיהו מ׳:כ״ו).

ואת כל הקרב – הם הבאים אליו מארצות העובדי כוכבים.

לא יעדרו דבר – מכל הדברים הצריך להם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז-ח) וכלכלו הנצבים – עתה גומר דבריו שע״י הנציבים אשר הכין השיג כל הצריך לו, בין אל שולחן המלך בין מה שצריך לצורך הסוסים, וגם הביאו כל הצריך עד המקום אשר יהיה שם.

וגם לכל דברים אלו¹ דאגו וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה שהוזכרו לעיל אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְבנוסף אֵת כָּל הַקָּרֵב מארצות אחרות² אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כל אִישׁ – כל ניצב בְּחָדְשׁוֹ כִּלְכֵּל, לֹא יְעַדְּרוּ – ולא החסירו הניצבים³ ואף לא עיכבו⁴ דָּבָר הנצרך⁵ אפילו שלא היה בעונתו⁶:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. רלב״ג, מצודת ציון.

4. תרגום, רד״ק.

5. רד״ק, מצודת דוד.

6. רש״י. ובמדרש, שהיו מביאין לו תרדין בימות החמה וקישואים בימות הגשמים, ילקוט שמעוני.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ח) וְהַשְּׂעֹרִ֣ים וְהַתֶּ֔בֶן לַסּוּסִ֖ים וְלָרָ֑כֶשׁ יָבִ֗אוּ אֶל⁠־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶה⁠־שָּׁ֔ם אִ֖ישׁ כְּמִשְׁפָּטֽוֹ׃

They brought barley and straw for the horses and swift steeds, to the place where it should be, every man according to his charge.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּסְעוֹרַיָא וְתִבְנָא לְסוּסְוָתָא וּלְרַכְשָׁא מַיְתָן לְאַתְרָא דִיהֵי תַמָן גְבַר כְּהִלְכְתֵיהּ.

והשערים והתבן – היו נותנים אלו הנציבים, אל המקום אשר יהיה שם המלך.

And the barley and the straw. Were provided by these officers in the place where the king would be.

והשעורים והתבן – היו נותנין אילו הניצבים.

אל המקום אשר יהיה שם איש כמשפטו – שלא תאמר כהגיע עת נציב זה לכלכל את המלך שהמלך וכל הקרב אל שולחנו ילך אצל הנציב לכלכלו שם, אלא אל המקום אשר יהיה שם המלך שם הנציב מביא הסעודה לחודש ימים למלך ו⁠{ל}⁠כל הקרב אל שולחנו, דכת׳: יביאו אל המקום אשר יהיה שם איש כמשפטו – ומהו משפטו שמכלכלין את המלך ואת כל הקרב אל שולחנו, איש חדשו ולא יעדרו דבר (מלכים א ה׳:ז׳), כלומר הסעודה וכל מכשיריה כלי המאכל וכלי המשקה, וזהו ולא יעדרו דבר (מלכים א ה׳:ז׳).

ולרכש – מין בהמה. וי״א שהם פרדים בני הסוסיות, כמו: רוכבי הרכש (אסתר ח׳:י׳,י״ד).

יביאו אל המקום אשר יהיה שם – הנצבים, מהם היו מביאים צורך המאכל אל בית המלך, מהם היו מביאים צורך מאכל הסוסים למקום שהיו שם, הן מה שהיו בירושלם הן מה שהיו בערי הרכב.

איש כמשפטו – כמו שפסקו ביניהם זה יביא הנה וזה יביא הנה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזכר הכתוב שאפילו השעורים והתבן לסוסים ולרכש היו גם כן מביאים אותם הנציבים איש כמשפטו, ר״ל איש חדשו המוטל עליו, והרכש הם הסוסים קלי המרוץ מאד, כמו שאמר (אסתר ח׳ י״ד) הרצים רוכבי הרכש, ואחרים פירשו שהם הפרדים בני הסוסים והאתונות. וכפי המנהג הנהוג לתת בכל יום מהשעורה לכל סוס, יתחייב שיהיה צריך שלמה לארבעים אלף סוסים שהיו לו מאתים אלף טונבאלו״ס שעורים ממדת איטאליי״א ונאפול״י, שהם מקרוב למאתים אלף איפה ממדת קאשטיליי״ה, מלבד השעורה אשר היה המלך צריך אליה לתת לבאים אליו מארצות הגוים, אם לבקרו או להביא מנחה או לשלחיות אחרים, שהמלכות נותנים להם ולבהמתם משאת כיד המלך כל ימי היותם עמו, ואמנם שעור התבן לא ידעתי ספורות כי אין מספר. ומה שאמר ואת כל הקרב אל שלחן המלך, אין פירושו שהיו כלם עם המלך יחד על שלחנו, כי הוא לכבוד המלכות היה אוכל בשלחן יחידים, אבל אמר שלחן המלך על שלחנות כלם שהיו עושים בבית המלכות אוכלים עליהם מפת בג המלך ומיין משתיו פרשיו ועבדיו כלם בבקר ובערב. או קראו שלחן המלך, לפי שכל עבדיו ואנשי ביתו עם היותם אוכלים איש בביתו היו נושאים משאת המלך ואוכלים משלו, כאלו אוכלים על שלחנו. ואולי אמר כל הקרב אל שלחן המלך, על שלוחי המלכים שהיו באים אליו משאר הארצות והיו באים לאכול בחצר המלך עם פרשיו. ומה שאמר כאן ארבעים אלף ארות סוסים ואמר בדברי הימים ארבעת אלפים, כבר הודעתיך בשאלות דעות חכמינו ז״ל (סנהדרין כ״א ע״ב) בזה, ואחריהם נמשכו המפרשים, והערותיך כמה הם רחוקים מדך המושכל. ומפרשי הנוצרים אמרו שהיו ארבעת אלפים לשלמה משלו, כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים ב ט׳ כ״ה), והארבעים אלף ארות סוסים היו לכל ישראל אשר בארץ. וגם זה בלתי נכון אצלי, לפי שהיה הדבר אם כן הדבר בלתי מתיחס שנים עשר אלף פרש׳ וארבעת אלפים סוסים, כי אם היו הסוסים האלה כדי שירכב עליהם שלמה בלבד היו מיותרים הרבה מאד, ואם היו לפרשיו היו מעטים ויתחייב שרובם יהיו הולכים כעבדים על הארץ, ואיך יהיו הפרשים שנים עשר אלף והסוסים ארבעת אלפים? ועוד שאם הארבעים אלף סוסים אשר זכר הכתוב בכאן לא היו של שלמה, למה יתעסק בכלכלתם? ולמה יביאו הנציבים השעורים והתבן אליהם? ולכן היותר נכון בזה הוא, שבדברי הימים מנה האבוסים שהיו בו סוסי שלמה, כי ארות הם אבוסים, וכן תרגם יונתן (ישעיה א׳ ד׳) אבוס בעליו, אוריה דמריה, והוא הבית אשר הסוסים עומדים בו הנקרא בלעז קאבלירייא״ה, ובלשון חז״ל (סנהדרין שם) נקראו אצטבלאות, וזכר אם כן בדברי הימים שהיה לשלמה ארבעת אלפים אבוסים, ר״ל בתים של סוסים, וכאן מנה הסוסים שהיו לו שהיו ארבעים אלף, לפי שעשרה סוסים היו עומדים בכל אבוס ובית, וכאלו אמר ויהי לשלמה ארבעים אלף סוסים שהיו עומדים באורות, כי המספר הזה מהארבעים אלף הוא לסוסים ולא לאורות, וכן כתב ה״ר לוי בן גרשום. ובאמרו למרכבו הוא שם כולל, כי היו מהם לרכוב הוא ופרשיו, ומהם היו לנשוא המרכבות עליהם, ומהם היו לעבוד ולמשא בשאר הדברים, ובאמת המספר הזה מהסוסים הוא עצום מאד, ולא שמעתי למלך ממלכי העמים ולא ראיתי בספר ספורי מלכיהם הקדומים שהיה מלך תחת השמש שיהיו בביתו תמיד, בהיותו בשלום אין מלחמה אין שטן ואין פגע רע, ארבעים אלף סוסים מבלי הכרח כי אם לכבוד ולתפארת כדי שילכו עמו ממקום למקום וירוצו לפניו. וכבר אחז״ל (סנהדרין שם) שעבר שלמה בזה על (דברים י״ז ט״ז) ולא ירבה לו סוסים, אחרי שלא היו לצורך המלחמה. ואני אחשוב שלא ראה שלמה להרבות בסוסים ובפרשים האלה לגסות הרוח ולגאוה וגאון ודרך רע, כי אם בעצה הגונה, שבעבור זה היו המלכים אשר סביביו יראים אותו והיו נכנעים לפניו ומגישים אליו מנחה, מה שלא היו עושים אם לא היו יודעים שהיו לו כל כך רכב ופרשים וסוסים שיוכל לכבשם כאשר ירצה, ויותר ראוי היה לעשות זה מפני השלום מלעשות מלחמות, הנה אם כן קנה שלמה שלום מלכות והכנעת אויביו בסוסיו ובפרשיו ולכן החזיק בהם. גם מה שזכר שהיו לו שנים עשר אלף פרשים, להיותם תמידיים בביתו ובחצרותיו היה זה באמת דבר גדול ועצום מאד ולא עשה כן מלך לפניו ולאחריו בהיותו בביתו בטח בדד בלי מלחמה, ואין לנו שנאמר שהיו הפרשים האלה משרתים לפניו חדש בחדשו אלף בכל חדש, כי הנה זה לא זכרו הכתוב כן, כי אם שהיו לו תמיד שנים עשר אלף פרשים, ולכן היו לו כל כך מהסוסים לעצמו ולפרשיו, ולכן היה מאכל שלחנו כל מה שזכר, והותרה עם זה השאלה הששית: וממה שפירשתי בפסוקים תדע למה חזר הכתוב לומר וכלכלו הנציבים האלה אל המלך, אחרי שכבר אמרו למעלה, וחשבו המפרשים שנכתב פעם שנית בעבור הסוסים ואינו נכון, וכפי מה שפירשתי היא תולדה מכל אשר ספר למעלה, כי אחרי שהשיב לשלשת הספקות, אמר כותב הספר הנה בעבור זה כלו הוצרך שלמה לשום אותם הנציבים שיכלכלו את שלחן המלך ואת ביתו. ואחרי זה בסוף ספור שלמה יזכור הכתוב (בסי׳ י׳ כ״ו) ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים ויניחם בערי הרכב ועם המלך בירושלם, ואין פירושו שהיו הפרשים בערי הרכב אבל שהאלף וארבע מאות רכב היו בערי הרכב, שהם הערים שבנה המלך מיוחדים לזה והפרשים היו תמיד עם המלך, ולזה אמר ויניחם בערי הרכב חוזר לרכב שזכר, ואמרו ועם המלך בירושלם חוזר לפרשים שהיו עמו תמיד. וזכר הכתוב בכאן שהנציבים היה גם כן מוטל עליהם להוליך השעורים והתבן לסוסים ולרכש אל המקום אשר היו בו הסוסים, רוצה לומר לירושלם לסוסים שהיו שם שהיו רוכבים עליהם הפרשים ועבדי המלך, והיו תמיד עמו להראות העמים והשרים את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, ולסוסי המרכבות שהם הנקראים רכב, היו מוליכים הנציבים השעורים והתבן אל המקום אשר היו שם שהם ערי הרכב כמו שזכרתי:

ולרכש – שם מין בהמה ממהרת לרוץ, וכן: רוכבי הרכש (אסתר ח׳:י״ד).

אשר יהיה שם – קבוצת הסוסים והרכש.

איש כמשפטו – כל נציב בחדשו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ולרכש – סוסים קלי המרוצה למשוך המרכבה או לרכוב (אסתר ח׳:י׳, מיכה א׳:י״ג).

וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ – בהמה הרצה מהר¹ יָבִאוּ – נתנו הניצבים² אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם קבוצת הסוסים והרכש³, כל אִישׁ – נציב כְּמִשְׁפָּטוֹ בחודשו⁴: ס

1. מצודת ציון. ורד״ק מביא גם דעה נוספת שהם פרדים בני הסוסיות.

2. רש״י.

3. מצודת דוד. ויש מפרשים אשר יהיה שם המלך, רש״י. ויש מפרשים שכל ניצב היה מביא את השעורה והתבן לסוסים שנמצאו היכן שהוא עצמו נמצא וסידרו זאת הניצבים ביניהם, וזה הפירוש של איש כמשפטו, רד״ק.

4. מצודת דוד. וראה את הסברו של הרד״ק בהערה הקודמת.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ט) וַיִּתֵּן֩ אֱלֹהִ֨ים חׇכְמָ֧ה לִשְׁלֹמֹ֛ה וּתְבוּנָ֖ה הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וְרֹ֣חַב לֵ֔ב כַּח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃

And God gave Solomon wisdom and exceedingly great understanding and breadth of mind like the sand that is on the seashore.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וִיהַב יְיָ חוּכְמְתָא לִשְׁלֹמֹה וְסוּכְלְתָנוּתָא סַגִי לַחֲדָא וּפַתְיוּת לִבָּא כְּחָלָא דְעַל כַּף יַמָא.

ויתן אלהים חכמה לשלמה וגו׳ – כחול אשר על שפת הים, רבנן אמרין נתן לו חכמה לשלמה כנגד כל ישראל דכתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים. ר׳ לוי אמר מה חול גדר לים אף חכמתו גדרה לשלמה, מתלא אמר דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת. עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו.

ורחב לב כחול אשר על שפת הים – שמלך שיש לו לשפוט עם רב כחול אשר על שפת הים צריך שיהא בו חכמה ותבונה ורוחב לב כחול אשר על שפת הים.

ורחב לב כחול – ואין החול נשוא המדה אלא נשוא המספר, ואף על פי שכתוב: אשר לא ימד ולא יספר (הושע ב׳:א׳), המדה ג״כ לענין מספר זכר אותה, כמ״ש: והיה מספר בני ישראל (הושע ב׳:א׳), ורחב – הוא לענין מדה לא למספר, אלא ר״ל רחב היה לו בכל דברי החכמה, שהם כחול.

ורבותינו ז״ל פירשו: מה חול גדר לים, כך היתה החכמה גדר לשלמה.

ורחב לב – זה מהסכמת העברי, כי אינו כמו רחב נפש (משלי כ״ח:כ״ה).

כחול – דמיון לכל מה שקדם, והעד אמרו אחר כן ותרב. וזה כי הפרטים הנמשכים מן החכמה ורחב הלב הם ממאמר הכַמה, ואם חכמה ורחב ממאמר האיכות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויתן אלהים וגומר. לפי שזכר למעלה שנתן השם לשלמה חכמה ועושר וכבוד, וספר הכתוב שזכה לשתי המעלות המדומות, זכר עתה איך זכה החכמה, להודיענו שעם היות שהרב׳ לו סוסים ופרשים ואנשי ביתו לא נמנע מפני זה מהתחכם, לפי שהיתה חכמתו ע״ד הפלא, וכבר פירשתי הפסוקים האלה בשערים אשר קדמו: וספר הכתוב שהיתה חכמת שלמה מפורסמת לא לבד בתוך עמו כי אם גם בכל ממלכות הארץ, עד שהיו באים אנשים רבים מכל העמים לשמוע את חכמתו. ומה שאמר הכתוב עוד מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו, יראה מיותר וכפול, וה״ר דוד קמחי פירש בו שמלכי הארץ היו באים לשמוע את חכמת שלמה, והעמים היו באים אצל מלכיהם בשובם מבית שלמה לשמוע ממלכיהם כמו שלמדו הם משלמה. וזה באמת בלתי מתישב כפי פשט הכתובים, וגם הוא רחוק אצל השכל שנאמר שבאו מלכים הרבה לשמוע את חכמת שלמה ולא זכרו הכתוב, והנה זכר ביאת מלכת שבא בביאור רב, ואיך לא יזכור ביאת שאר המלכים? ולכן היותר נכון לפרש הוא, שהיו באים מכל העמים אנשים לשמוע את חכמת שלמה והם היו שלוחים מאת מלכי הארץ אשר שמעו שמעתו של שלמה, כי היו אותם המלכים שולחים אנשים נבונים מעמיהם לשמוע את חכמתו. הנה התבאר מכל זה הספור שהמלך שלמה בחמלת ה׳ עליו זכה לכתרים הרבה, כתר תורה וחכמה רבתא וכתר מלכות העושר והכבוד, ושקנה כל זה לתום לבבו ולנקיון כפיו, כמאמר המשורר (תהלים פ״ד י״ב) חן וכבוד יתן ה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים:

ורחב לב – להחזיק בה כל מיני חכמות, ובכל אחת ידיעות הרבה כחול וגו׳.

ויתן אלהים חוץ מחכמת ההנהגה שדבר בה עד הנה נתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד וכבר בארנו בפירוש ספר משלי בפרטות ההבדל בין חכמה ותבונה, בחכמה כלול כל חכמת המדות וכל ענינים שנופל עליהם טוב ורע ובתבונה כלולה החכמה העיונית שנופל עליה שם אמת ושקר,

ורוחב לב לדעת כל פרטי החכמות והתכונות ומיניהם אשר אין להם סוף.

חכמה – לדעת מדעים הרבה ולהתנהג ביושר המדות, ותבונה, להבחין בין טוב לרע, בין מועיל ומזיק, ורחב לב, לחשוב ולזכור דברים הרבה עד אין מספר כחול אשר על שפת הים.

בנוסף לחכמת ההנהגה¹ וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה להבדיל בין טוב לרע² וּתְבוּנָה להבדיל בין אמת לשקר³ הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב בכל מיני חכמות, ובכולם נתן לו ידיעות רבות⁴ לדעת פרטיהן⁵ כַּמספר⁶ החוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם⁷:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. מלבי״ם.

4. מצודת דוד.

5. מלבי״ם.

6. רד״ק.

7. ובמדרש, רבנן אמרו נתן לו חכמה לשלמה כנגד כל ישראל שנאמר בהם (הושע ב, א) ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם״, ר׳ לוי אמר מה חול גדר לים אף חכמתו גדרה לשלמה, משל שאומרים דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת, ילקוט שמעוני.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(י) וַתֵּ֙רֶב֙ חׇכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֔ה מֵחׇכְמַ֖ת כׇּל⁠־בְּנֵי⁠־קֶ֑דֶם וּמִכֹּ֖ל חׇכְמַ֥ת מִצְרָֽיִם׃

And Solomon's wisdom surpassed the wisdom of all the children of the east, and all the wisdom of Egypt.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּסְגִיאַת חוּכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחוּכְמַת כָּל בְּנֵי מַדִינְחָא וּמִכֹּל חוּכְמַת מִצְרָיִם.

ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם – ומה היתה חכמתן שהיו יודעים במזל וערומים בטייר. ארשב״ג בג׳ דברים אני אוהב את בני המזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, ואין חותכין בשר אלא בסכין, וכשנוטלים עצה אין נוטלים אלא בשדה שנאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה.

ומכל חכמת מצרים – אתה מוצא כשבקש שלמה לבנות את בית המקדש שלח אצל פרעה אמר לו שלח לי אומנין בשכרן שאני רוצה לבנות את בית המקדש, מה עשה כנס כל האצטרולוגין שלו וצפו בבני אדם שהם עתידים למות באותה שנה ושלחן, כשבאו אצל שלמה צפה ברוח הקדש שהם מתים באותה שנה, נתן להם תכריכיהן ושלחן ושלח לו לא היה לך תכריכין לקבור את מתיך הרי לך הם ותכריכיהם.

מחכמת כל בני קדם – מה היא חכמת בני קדם, יודעים במזלות וכו׳ כדאיתא בפסיקתא דפרה אדומה, וכל הפרשה הזאת נדרשת שם לפי משמעה.

Than the wisdom of all the Eastern people. What was the wisdom of the children of the East? They were learned in the field of astronomy, etc. as it is [stated] in the Pesikta of Parah Adumah, and this entire chapter is expounded there according to its plain meaning.

מחכמת כל בני קדם – מהו חכמת בני קדם שהיו בקיאים במזלות.

ומכל חכמת מצרים – אמרו בשעה שבנה שלמה את בית המקדש שלח למלך מצרים שלח לי אומנין בשכרן, צפה מלך מצרים באיסטרולוגיא שלו אומנין שעתידין למות באותה שנה ושיגרן לו, מה עשה שלמה קנה להן תכריכין והחזירן, שלח לו לא היה לך תכריכין לקבור את מתיך הא לך הן ותכריכיהן, כך מצאתי בפסיקתא בפרשת פרה אדומה. ובלא מדרשו יודעין הכל שחכמת מצרים מרובה היא.

בני קדם – בני מזרח היו ידועים בחכמה, וכן כתיב: כי מלאו מקדם (ישעיהו ב׳:ו׳).

ובדברי רבותינו ז״ל: מה היתה חכמת בני קדם? שהיו יודעים במזלות וערומים בטייר, פי׳ בטייר – בלשון העופות, וכן בערבי יקרא עוף אלטיי״ר, וכן בני מצרים היו יודעים בחכמה שבה היו נקראים החרטומים.

מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים – ידמה שבימי שלמה היתה חכמה גדולה בשתי אלו האומות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותרב – מלשון רבוי.

מחכמת כל בני קדם – שהיו יודעים במזלות, וערומים בטייר, והוא לשון העופות.

ומכל חכמת מצרים – שהיו בקיאים בחכמת הטבע, והתמזגות היסודות.

ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם שהיו מחוכמים בחכמת התכונה ודומיה וחכמת מצרים שהיו חכמים בחכמת הטבע ומזגי הדברים עד שהיו יכולים להפך הדברים בלהטיהם.

בני קדם – כשדים.

וַתֵּרֶב – רבה¹ היתה חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם – המזרח² שהבינו בחכמת המזלות³, וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם שהיו בקיאים בחכמת הטבע והתמזגות היסודות⁴:

1. מצודת ציון.

2. רד״ק.

3. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.

4. מצודת דוד. עד שידעו להפוך יסודות כמו החרטומים, מלבי״ם. והרד״ק פירש שידעו את חכמת המזלות ושפת העופות.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יא) וַיֶּחְכַּם֮ מִכׇּל⁠־הָאָדָם֒ מֵאֵיתָ֣ן הָאֶזְרָחִ֗י וְהֵימָ֧ן וְכַלְכֹּ֛ל וְדַרְדַּ֖ע בְּנֵ֣י מָח֑וֹל וַיְהִֽי⁠־שְׁמ֥וֹ בְכׇֽל⁠־הַגּוֹיִ֖ם סָבִֽיב׃

For he was wiser than all men: than Ethan the Ezrahite, and Heman, and Calcol, and Darda, the sons of Mahol; and his fame was known in all the surrounding nations.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַחֲכָם מִכָּל אֱנָשָׁא מֵאֵיתָן בַּר זָרַח וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַע בְּנֵי מָחוֹל וַהֲוָה שְׁמֵיהּ סַגִי בְכָל עַמְמַיָא סְחוֹר סְחוֹר.

רמז קעח

ויחכם מכל האדם – מאדם הראשון. מה היה חכמתו אתה מוצא כשבראו הקב״ה העביר לפניו כל בהמה חיה ועוף, א״ל מה שמותן של אלו, א״ל לזה נאה לקרותו סוס ולזה נאה לקרותו חמור ולזה נאה לקרותו שור וכן לכלם שנאמר ויקרא האדם שמות וגו׳, א״ל מה שמך, א״ל אדם שנבראתי מן האדמה, ואני מה שמי א״ל י״י שאתה אדון לכל הבריות, היינו דכתיב אני י״י הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון.

מאיתן האזרחי – זה אברהם שנאמר משכיל לאיתן האזרחי. והימן זה משה שנאמר לא כן עבדי משה וגו׳. וכלכל זה יוסף שנאמר ויכלכל יוסף, אמרו מצריים כלום מלך עבד זה עלינו אלא בחכמתו מה עשו הביאו שבעים פתקים וכתבו עליהם שבעים לשון והשליכו אותם לפניו וקורא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון שלא היה בהם כח שנאמר עדות ביהוסף שמו וגו׳. ודרדע זה דור המדבר שהיו כלום מלאים דעה. בני מחול בנים שמחלה להם שכינה במעשה העגל.

ויחכם מכל האדם – כמשמעו.

איתן והימן וכלכל ודרדע – אחין היו, בני זרח בן יהודה, שנאמר: ובני זרח זמרי ואיתן היו לוים משוררים (דברי הימים א ב׳:ו׳).

בני מחול – היו יודעים ליסד מזמורים האמורים במחולות שיר, שהיו הלוים אומרים על דוכנם מזמורים שיסדו בספר תהלים: משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ״ט:א׳), ומשכיל להימן האזרחי (תהלים פ״ח:א׳).

מדרש אגדה בפסיקתא: מכל האדם – זה אדם הראשון, איתן האזרחי – זה אברהם, הימן – זה משה, וכלכל – זה יוסף, ודרדע – זה דור המדבר, מחול – שנמחל להם על מעשה העגל.

He was wiser than any man. [To be understood] according to its plain meaning.⁠¹

Eison the Ezrachite and Heimon, Chalkol and Darda. They were brothers, the sons of Zerach son of Yehudah, as it is stated, "And the children of Zerach were Zimri and Eison [and Heimon and Chalkol and Dora]"² (who were Leviyim who played musical instruments).

The sons of Mochol. They knew how to compose psalms which are recited with the accompaniment of dance and song; the Leviyim recited on their platform psalms which were composed in the book of Tehillim, [e.g.,] "An instruction of Eison the Ezrachi,⁠"³ [and,] "An instruction to Heimon the Ezrachi.⁠"⁴ The Midrash Aggadah in the Pesikta [expounds]: "Than all men,⁠" refers to Adam; "Eison Ha'ezrachi,⁠" refers to Avraham; "Heimon,⁠" refers to Moshe; "Chalkol,⁠" refers to Yosef; "Darda,⁠" refers to the generation of the wilderness; "Mochol,⁠" who were forgiven for the act of the golden calf.

1. Alternatively, "he gained wisdom from every man,⁠" as the Mishmah in Avos 4:1 states, "Who is wise? He who learns from every man.⁠"

2. I Divrei HaYamim 2:6.

3. Tehillim 89:1.

4. Ibid. 88:1.

ויחכם מכל האדם – כמשמעו ומבני זרח שהיו בימי דוד שנאמר בדה״י: ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע^א כולם חמשה (דברי הימים א ב׳:ו׳). ולפי שהיו חכמים מלומדי שיר מינם דוד ראש משוררים כדכתיב: לעבודת בית האלהים (דברי הימים א כ״ה:ו׳), וכשמתו הללו היו מכונים בני מחול שמחוללים בשיר שנאמר המנצחים על כלי דוד בשיר וגומר.

איתן והימן וכלכל ודרדע – אחים היו לויים משוררים.

האזרחי – בן זרח.

בני מחול – לויים היודעים בשיר שאילו היו בקיאין בשירים ובמחולות ואפילו באומנות זה הוא בקי מכולם.

א. כן היה בכ״י קירכהיים, לפי עדות עפנשטיין, וכן בהמון כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״ודרע״.

מאיתן האזרחי – כתרגומו: מאיתן בר זרח. אלה הארבע מצאנו אותם בבני זרח בן יהודה: איתן והימן וכלכל ודרדע (דברי הימים א ב׳:ו׳), והנה אומר כי השלשה אלה היו בני מחול. א״כ לא היו הם. ובלוים מצאנו בתהלים במשוררים: משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ״ט:א׳), משכיל להימן האזרחי (תהלים פ״ח:א׳), ומצאנו בדברי הימים בבני גרשון בן לוי: בן איתני בן זרחי (דברי הימים א ו׳:כ״ו), ואפשר שזה הוא איתן האזרחי, ואיתני ואיתן קרובים הם. והימן מצאנו בבני קהת: הימן המשורר (דברי הימים א ו׳:י״ח). אבל כלכל ודרדע לא מצאנו אותם בלוים.

ורבותינו ז״ל דרשו: ויחכם מכל האדם – זה אדם הראשון, ומה היתה חכמתו של אדם הראשון? שקרא מחכמתו שמות לכל הבהמות ולכל עוף השמים. מאיתן האזרחי – זה אברהם אבינו, שנאמר: משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ״ט:א׳), הימן – זה משה, שנאמר: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳), וכלכל – זה יוסף, שנאמר: ויכלכל יוסף (בראשית מ״ז:י״ב), דרדע – זה דור המדבר, דור שיש בהם דעה, בני מחול – שנמחל להם מעשה העגל.

מאיתן האזרחי – חכמים מפורסמים אצלם שהיו גדולים בחכמה כמו שהם מפורסמים אצלינו רבינא ורב אשי או ר׳ עקיבא וחביריו, גם כמו שהם ידועים אצלינו ואצל שאר האמות בזה אפלטון ואריסטו׳.

איתן והימן וכלכל ודרדע – ולזה קרא שם איתן איתן האזרחי להיות בן זרח ואמר בני מחול להעיר שהם היו לחכמת׳ ראויים להלל הש״י במחול או היו ב׳ שמות לזרח ר״ל שנקרא שמו ג״כ מחול.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויהי שמו – ברוב ספרים מדוייקים המאריך בוא״ו לא בה״א ובמקף בין שתי המלות.

מאיתן וגו׳ – ארבעה האנשים האלו, היו מפורסמים בדורו לחכמים גדולים, וחכמת שלמה עלתה על כולם.

ויחכם מכל האדם – שהם החכמים הגדולים וחרטומים שהיו בזמנו, וכבר ידעת מה שדרשו חז״ל בזה, ועי׳ במהרי״א שבאר באורך ההבדל שבין חכמת שלמה ליתר החכמים, שעל שהיתה חכמתו בדרך הנס השיג הכל מן הקודם אל המאוחר בידיעה פתאומית לא בידיעה הדרגיית שלא תושג רק ע״י השגת החושים ובעמל ויגיעה וברב זמן ובריבוי ההוצעות והיא עלולה לטעות וא״א לו שישיג שרשי הדברים וצורותיהם העצמיים ולא השכלים המופשטים מחומר, ע״ש באורך.

מאיתן האזרחי וגו׳ – בדברי הימים א׳ ב׳:ו׳ מיחס ארבעתם כבני זרח בן פרץ בן יהודה, ומזה שם היחס לאיתן והימן הנקראים גם בתהלים (פ״ח פ״ט) האזרחי כלו׳ מבני זרח, והאל״ף נוספת כמו בתיבת אזרוע (ירמיהו ל״ב:כ״א), ומה שכתב בדברי הימים שהיו בני פרץ ר״ל מצאצאיו כי בני דורו של דוד ושלמה היו, ואביהם מחול שמו.

וַיֶּחְכַּם – חכמתו היתה גדולה יותר מִכָּל הָאָדָם – אדם חכם שהיו בזמנו¹, ואף גדולה מֵהאחים² אשר התפרסמו בחכמתם³ אֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל שידעו ליסד מזמורי הלוויים שבתהלים⁴, וַיְהִי שְׁמוֹ בחוכמתו נודע בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב:

1. מלבי״ם. ובמדרש, מכל האדם זה אדם הראשון, ילקוט שמעוני.

2. רש״י.

3. מצודת דוד.

4. רש״י. ומדרש אגדה בפסיקתא, מכל האדם זה אדם הראשון, איתן האזרחי זה אברהם, הימן זה משה, כלכל זה יוסף ודרדע זה דור המדבר, מחול שנמחל להם מעשה העגל.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יב) וַיְדַבֵּ֕ר שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים מָשָׁ֑ל וַיְהִ֥י שִׁיר֖וֹ חֲמִשָּׁ֥ה וָאָֽלֶף׃

And he spoke three thousand proverbs; and his songs were one thousand and five.

מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

משלי שלמה – משלי א׳:א׳

שירי שלמה – שיר השירים א׳:א׳

וּמַלֵל תְּלָתָא אַלְפִין מַתְלִין וַהֲוָאָה תוּשְׁבְּחָתֵיהּ אֲלַף וַחֲמֵשׁ.

וידבר שלשת אלפים משל – א״ר שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים ושלשה טעמים.

ויהי שירו חמשה ואלף – שירה אין כתיב כאן אלא שירו שירו של משל.

רמז קעט

וידבר שלשת אלפים משל – ר׳ שמעון בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא. אמרו לו וכי זו בלבד אמר הלא כבר נאמר וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, ואומר אל תוסף על דבריו וגו׳, מאי ואומר וכי תימא מימר טובא אמר דבעי כתב דלא בעי לא כתב, ת״ש אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת כו׳ (בריש קהלת).

רבי חייא בר אבא אמר משלי אמר תחלה ואח״כ שיר השירים ואח״כ קהלת, ומייתי לה מהדין קרא וידבר שלשת אלפים משל זה משלי, ויהי שירו חמשה ואלף זה שיר השירים. קהלת בסוף אמרה. ר׳ יונתן אומר שיר השירים אמר תחלה ואח״כ משלי ואח״כ קהלת, ומייתי לה ר׳ יונתן מדרך ארץ, כשאדם נער אומר מיני זמר, הגדיל אומר מיני משל, הזקין אומר דברי הבלים. רב חוניא חמוהי דרב אמי הכל מודים קהלת בסוף אמרו.

שלשת אלפים משל – שלשת למודי משלות, שלש פעמים כתוב משלי שלמה בספר משלי.

ויהי שירו חמשה – שלשה אלה, ושיר השירים, וקהלת.

ואלף – בכל אחד כדי הוא ללמוד.

ומדרש אגדה (בבלי ערובין כ״א:): שהיה אומר בכל פסוק שלשת אלפים משל, ועל כל משל אלף וחמשה טעמים.

Three thousand parables. Three parabolical studies [=אלפים]. It is written three times, "the proverbs of Shelomo,⁠" in the book of Mishlei.

And his songs numbered [one thousand and] five. The above three, and Shir Hashirim and Koheles.

One thousand. Each on its own is worthy of studying [=ואלף]. The Midrash Aggadah [states that Shelomo's wisdom] enabled him to say three thousand allegories for each verse, and for each of the allegories [he was able to say] one thousand and five reasons.⁠¹

1. See Bavli Eiruvin 21b.

וידבר שלשת אלפים משל – לסבב על כל משל ומשל חכמה בפני עצמה שעל ידי המשל אדם מוציא את החכמה, נמצאו אילו ג׳ אלפים משל מביאים ג׳ אלפים דברי חכמה ויש לנו מהם אותן הכתובים בס׳ משלי ובס׳ קהלת והנשארים לא נכתבו לדורות.

ויהי שירו חמשה (חמשה) ואלף – לכל אחד ואחד קול ניגון בפני עצמו שלא תאמר מה שבחו לשורר שירים הרבה זהו שבחו שלכל אחד ואחד מצא קול וניגון בפני עצמו שאין קול שיר זה דומה לקולו של שיר זה, ושיר השירים מהן, וזהו לפי פשוטו ומשמעו של מקרא.

ור׳ מנחם הזקן בר חלבו פתר בו, שלשת אלפים משל ג׳ לימודי משל, זה ספר משלי שנכללו בו ג׳ ספרים וכולן מתחילין במשלי, משלי שלמה בן דוד (משלי א׳:א׳), משלי שלמה בן חכם וגו׳ (משלי י׳:א׳), וגם אלה משלי שלמה (משלי כ״ה:א׳).

ויהי שירו חמשה – מכל הספרים שעשה כשאתה כוללן נמצאו כולן חמשה ספרים בין קהלת ושיר השירים.

ואלף – ומכולם אתה למד.

ד״א: ויהי שירו חמשה ואלף – זה ספר משלי שיש בו ת״ק {ו}⁠אלף פסוקים ובקהלת ושיר השירים אלף וחמשה.

טעם אחר: וידבר שלשת הספרים לאלף משולות מהן ויהי שירו חמשה ותוכל לאלף ועוד הסתכל במשלי ותמצא בין משולות ובין דברי חמשה משלים, משלי שלמה בן דוד (משלי א׳:א׳) א׳, משלי שלמה בן חכם וגו׳ (משלי י׳:א׳) ב׳, גם אלה משלי שלמה (משלי כ״ה:א׳) ג׳, דברי אגור בן יקה (משלי ל׳:א׳) ד׳, דברי למואל מלך וגו׳ (משלי ל״א:א׳) ה׳.

שלשת אלפים משל – אינם נמצאים אצלינו, וכן: ויהי שירו חמשה ואלף, כי רבים ספרים אבדו לישראל בגלותם. וכן מה שחבר בחכמת הטבע, כמו שאומר: וידבר על העצים (מלכים א ה׳:י״ג), שהודיע טבעם ורפואתם, וכן: על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים (מלכים א ה׳:י״ג), בכל מה שתחת גלגל הירח גברה חכמתו, וחבר בהם ספרים, ואינם נמצאים אצלינו.

ובדרש: חזרנו על כל המקראות ולא מצאנו שדבר אלא קרוב לח׳ מאות פסוקים, אלא מהו: וידבר שלשת אלפים – מלמד שעל כל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים וג׳ טעמים כדאת אמרת: נזם זהב וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב).

וידבר שלשת אלפים משל – שתיקן משלים בחכמתו על כל דבר ודבר, וגם עשה אלף וחמשה שירים. וכל אילו לא נכתבו כי לא עשאן ברוח הקודש, ואילו שנכתבו עשאן ברוח הקודש.

משל – משלי הפילוסופ׳. וכן שירו כמו שיר השירים (שיר השירים א׳:א׳) והדומה לזה ממלאכת השיר ובתוכם סודות נפלאות.

וידבר שלשת אלפים משל – ידמה שאלו המשלים שכלל אותם ספר משלי ומאות׳ השירי׳ נבחר השיר אשר כלל אותו ספר שיר השירים ולז״א בראש ספר משלי משלי שלמה בן דוד מלך ישראל לדעת חכמה ומוסר וכו׳ ר״ל שאלו המשלים לבד יהיה תועלתם באלו הענינים שזכר פה ואולם שאר המשלים שדבר שלמה לא היה תועלתם לאלו הדברים ולזה לא נכתבו באלו הספרים הנכתבים ברוח הקדש ולזאת הסבה אמר ג״כ בראש ספר שיר השירים שיר השירים אשר לשלמה ר״ל שזה השיר הוא הנבחר שבשירים אשר לשלמה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שלשת אלפים משל – המציא בשכלו ובדא מלבו משלים, להכניס בלב יראת ה׳ והנה המשלים ההם אינם נמצאים אצלינו, כי רבים מספריו נאבדו מאתנו בגלותינו, ובאו לידי העובדי כוכבים, ומהם העתיקו מלים^א וקראו על שמם, ואולם גנוב הוא אתם.

ויהי שירו – גם עשה שירים במספר חמשה ואלף ואף המה אינם אתנו, כי נאבדו.

א. כן בדפוסים המאוחרים, ואולי צ״ל: ״משלים״.

וידבר חוץ מן החכמה הקבועה בלבו, דבר ג״כ דברי חכמה ברוה״ק וחבר ספרים, שהם שלשת אלפים משל הוא ספר משלי שנחלק לשלשה חלקים, כמבואר בפירוש, ור״ל שלשת למודים (מלשון ואאלפך חכמה) ויהי שירו חמשה ואלף הוא ספר שה״ש שנחלק לחמשה שירים ושיר האחרון המתחיל אחות לנו קטנה שאומר שם איש יביא בפריו אלף כסף, האלף לך שלמה נקרא שיר האלף, כמו שבארנו זאת ת״ל בפי׳ שירי הנפש.

שלשת אלפים משל – מקצתם הועתקו כלו׳ נכתבו ע״י חזקיה מלך יהודה (משלי כ״ה:א׳) והנשארים אבדו.

וַיְדַבֵּר – וחיבר מרוח הקודש¹ (וי״א משכלו²) שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל – לימוד משלות שבספר משלי³ להכניס בלב יראת ה׳⁴, וַיְהִי שִׁירוֹ – ומספר שיריו אשר חיבר⁵ היה חֲמִשָּׁה וָאָלֶף – אלף וחמישה⁶:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. רש״י, מלבי״ם.

4. מצודת דוד. וי״א שמשלים אלו אינם נמצאים אצלנו, רד״ק, מצודת דוד. ובמדרש, א״ר שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים ושלשה טעמים, ילקוט שמעוני.

5. מצודת דוד.

6. וי״א שהוא שיר השירים, מלבי״ם וי״א שלשה משלות, שיר השירים וקהלת, ואלף בכל אחד כדי הוא ללמוד, רש״י. ומדרש אגדה היה אומר בכל פסוק שלושת אלפים משל ועל כל משל אלף וחמישה טעמים. ובגמרא (עירובין כא:) אמרו שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל ועל כל דבר ודבר של סופרים אלף וחמשה טעמים.

מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יג) וַיְדַבֵּר֮ עַל⁠־הָעֵצִים֒ מִן⁠־הָאֶ֙רֶז֙ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֔וֹן וְעַד֙ הָאֵז֔וֹב אֲשֶׁ֥ר יֹצֵ֖א בַּקִּ֑יר וַיְדַבֵּר֙ עַל⁠־הַבְּהֵמָ֣ה וְעַל⁠־הָע֔וֹף וְעַל⁠־הָרֶ֖מֶשׂ וְעַל⁠־הַדָּגִֽים׃

And he spoke of trees, from the cedar that is in Lebanon to the hyssop that springs out of the wall; he spoke also of beasts, and of fowl, and of creeping things, and of fishes.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְאִתְנַבֵּי עַל מַלְכֵי בֵית דָוִד דַעֲתִידִין לְמִשְׁלַט בְּעַלְמָא הָדֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי דִמְשִׁיחָא וְאִתְנַבֵּי עַל בְּעִירָא וְעַל עוֹפָא וְעַל רִיחֲשָׁא וְעַל נוּנַיָא.

וידבר על העצים – וכי אפשר לאדם לדבר על העצים, אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב, ע״י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל את עצמו נתרפא ע״י אזוב.

וידבר על הבהמה ועל העוף – וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה והעוף, אלא אמר שלמה מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, לפי שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה, ועוף כתוב אחד אומר ויצר י״י אלהים מן האדמה וגו׳ וכתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף, בר קפרא אמר מרקק שבים נבראו. ר׳ אבין בש״ר שמואל אמר רגלוהי דתרנגולתא דמי לחספניתא דנונא.

ועל הרמש – וכי אפשר לו לאדם לדבר על הרמש, אלא אמר שלמה מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שרצים פטור מפני שיש להם עורות.

ועל הדגים – וכי אפשר לו לאדם לדבר על הדגים, אלא אמר מפני מה בהמה חיה ועוף טעונה שחיטה ודגים אינם טעונים שחיטה משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם אלו בשחיטה ואלו באסיפה. אמר שלמה על כל אלו עמדתי ועל פרשה של פרה שאלתי וחקרתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

וידבר על העצים – מה רפואת כל אחד, ועץ פלוני יפה לבנין פלוני, וליטע בקרקע פלונית. וכן על הבהמה – מה רפואתה ועיקר גדוליה ומאכלה.

ומדרש אגדה: מה ראה מצורע ליטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים. ועל הבהמה ועל העוף – מה ראה זה להיות כשר בשחיטה בסימן אחד, וזה בשני סימנין, ודגים וחגבים בלא כלום.⁠¹

1. השוו ילקוט שמעוני קע״ח.

He spoke of trees. Which medical remedy is derived from each [tree], and that a particular tree is best suited for that type of building or to be planted in a particular field. And similarly regarding to animals, what is its cure and the vital elements needed for its development and its food. The Midrash Aggadah [expounds]: Why did God see [fit] that a leper becomes ritually clean with the tallest of the tall [trees]⁠¹ and the lowest of the low [trees]?⁠² "And of the animals and the fowl,⁠" why did God see fit that this one³ should become permissible through Shechitah, by severing one organ,⁠⁴ and this one,⁠⁵ by [severing] both [organs],⁠⁶ and fish and grasshoppers without anything [i.e., slaughtering].

1. I.e., cedar tree.

2. I.e., hyssop tree.

3. Fowl.

4. The trachea or the esophagus.

5. E.g., cattle, etc.

6. The trachea and the esophagus.

וידבר על העצים – למד מכל עץ ועץ לאיזו מכה רפואתו של כל אחד ואחד, ומה טעם עץ פרי זה מקדים את פריו וזה מאחר את פריו, ומה נשתנה זה שראוי לביניין וזה אינו ראו לביניין, ומה דבר גורם לאילני מאכל שטוענין פרי ולאילני סרק שאין טוענין פרי וזה גדל בארץ זה ואינו גדל בארץ אחרת.

מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר – כלו׳ מן הגדול שבעצים עד הקטן שבכולם נתן טעם בכל אחד ואחד מפני מה מנהגו בכך.

וידבר על הבהמה – מה טעם זו גדילה ביישוב וזו גדילה במדבר, והגדילה במדבר מה טעם אינה ראויה להיות גדילה ביישוב והגדילה ביישוב מה טעם אינה ראויה להיות גדילה במדבר, ומה טעם נשתלח פרא חפשי, ומוסרות ערוד מי פתח (איוב ל״ט:ה׳) ומפני מה לא נקשר ראם בתלם עבותו (איוב ל״ט:י׳) שאינו מקבל מרות, הרי השור והראם גדולים מן האריה ומן הזאב ומן הנמר ואילו מושלים בהם, מה טעם אילו עצומי כח ואילו תשושי כח.

ועל העוף – כגון חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה (ירמיהו ח׳:ז׳), ומה טעם בחורף גדילין על שפת הים ובימות החמה באין להם ליישוב, זה מועיל לאכילה בזה הזמן ובזה הזמן מזיק, ופירש לכל אחד ואחד מפני מה מנהגו בכך.

וכמו כן על הרמש נתן טעם על כל אחד ואחד מה דבר גורם שמנהגו בכך, כגון הנחש שנושך וממית ועקרב שעוקץ וממית, העכביש שאורג קורים ומטיל ארס וממית וכן בכל אחד ואחד פירש מפני מה מנהגו בכך.

ועל הדגים – כמו כן נתן טעם מפני מה זה מצוי בימות החמה וזה מצוי בימות הגשמים ויש לך שמצוי בימות הגשמים ואינו מצוי בימות החמה ומה נשתנה זה מזה שאין טעמו של זה דומה לטעמו של זה הואיל ושניהן גדילין בנהר אחד, זהו לפי פשוטו ומשמע האוזן.

ומדרש רבותינו: וידבר על העצים מן הארז ועד האזוב – מה ראה מצורע ליטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים.

ועל הבהמה ועל העוף – מה ראה זה להיות כשר בסימן אחד וזה בשני סימנין ודגים וחגבים בלא כלום.

וידבר על העצים – מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב? ע״י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, כיון שמשפיל עצמו כאזוב נטהר ונתרפא.

על הבהמה ועל העוף – מפני מה בהמה ניתרת בשני סימנין, ועוף בסימן אחד? כתוב אחד אומר מן היבשה נברא העוף, דכתיב: ויצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (בראשית ב׳:י״ט), וכתוב אחד אומר מן המים נברא, דכתיב: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף (בראשית א׳:כ׳), אלא מן הרקק נבראו.

ועל הרמש – מפני מה שמונה שרצים שבתורה, הצדן והחובל בהם חייב, ושאר שרצים פטור? מפני שיש להם עורות.

ועל הדגים – מפני מה בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה ואין הדגים טעונין שחיטה? שנאמר: אם את כל דגי הים יאסף להם (במדבר י״א:כ״ב) – באסיפה בעלמא סגי.

ויונתן תרגם פסוק וידבר על העצים כן: ואתנבי על מלכי בית דוד דעתידין למישלט על עלמא הדין ובעלמא דמשיחא ואתנבי על בעירא ועל עופא ועל ריחשא ועל נוניא.

וידבר על העצים – ועל האבנים, שידע טבעם ולאי זה חליים הם מועילים.

וכן: וידבר על העצים – מבואר שהוא ענין חכמת הטבע, ובכלל באור מעשה בראשית ומ״מ, הנמאסים אצל המונינו בעונותם. וכן בעונותינו אבדנו ספרי שלמה וספרי יותר חכמינו ונשארו עניני החכמות מיוחסים לאפלאטון ואריסטו׳.

וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון וגו׳ – הנה זה הדבו׳ הוא להודיע סבותיהם ויסודותיהם ומשיגיהם העצמיים וזהו העיון בטבעי בהם וידמה שהודיע עם זה תועלותיהם ברפואות האדם למזונותיו והנה כלל עיונו כל הצמחים מהיותר נכבד עד היותר פחות והנה הבחן ענינה בכבוד וזולת כבוד מצד פעלותיהם ואיבריהם ומצד טבע המזון שיזונו ממנו וזה שכאשר תהיינה פעלותיהם יותר שלמות תהיה צורתם אשר סודרו ממנה אותם הפעולות יותר נכבדות וגם כן הנה מה שממנו יותר מתיחס לטבע הדומה ויותר גס החמר הוא יותר מעט בכבוד כי המזון דומה באופן מה לנזון ולזה הוא מבואר כי הארז אשר בלבנון הוא יותר נכבד ההרכבה מהאזוב אשר בקיר כי פעלו׳ הצמח ההוא יותר שלמות מאד ואיבריו יותר רבים ומזון האזוב הוא יותר גס ולזה היה שיצא בקיר ובכלל הנה נתבאר מזה המקום שהוא דבר בכל הצמחים מן היותר גדול ועד היותר קטן ומן היותר נכבד ועד היותר פחות ודבר ג״כ בזה האופן על החי ההולך ועל המעופף ועל הרומש על הארץ ועל הדגים והנה זכרם בהדרגה החי ההולך הוא יותר נכבד מהעוף ולזה הוא עושה בעל חיים בגופו והעוף לא יעשה כן אבל יעשה ביצה שלימה ואולם רמש הארץ יעשה ביצה חסרה התבאר גם כן מענין אחר כי הוא יותר פחות מצד המזונות שיזונו מהם יותר קרובים לטבע הדומם וזה כלל לכל מיני השרצים האלו והנה רמש הארץ יותר נכבד מהדגי׳ כי הדגים יעשו ביצה שלמה ויעשו מהם רבוי מופלג לחולשת החום היסודי אשר יצטרך ביצירתם והנה באור אלה הדברים כלם הוא ראוי בספר הצמחי׳ ובספר ב״ח ושם בארנו הרבה מאלו הדברים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

האזוב – שם עשב מה.

בקיר – בכותל.

הרמש – הם השרצים הנמוכים קצרי הרגל הרוחשים בארץ, כמו: הרמש הרומש על הארץ (בראשית א׳:כ״ו).

וידבר על העצים – אמר טבעי כל העצים, וחשבון הרכבת היסודות אשר בכל אחד.

מן הארז וגו׳ – רצה לומר: בכל מיני העצים והעשבים, מגדול ועד קטן.

על הבהמה וגו׳ – טבעם והרכבת היסודות אשר בהם.

וידבר גם חבר חבורים רבים על חכמת הטבע שבם דבר על הצומח בכל מיניו, מן הארז עד האזוב, וכן בחכמת הבע״ח לכל מיניהם, ההולך על ארבע, והמעופף והשוחה במים, והרמש שכולל האמפיביאן וגם הרמשים הקטנים.

וַיְדַבֵּר – גם חיבר חיבורים¹ עַל הָעֵצִים מה רפואתו של כל אחד, ומה ניתן לבנות בו², יסודותיו³ וטבעו⁴ של כל עץ, החל מִן הָאֶרֶז העץ הנכבד⁵ אֲשֶׁר נמצא בַּלְּבָנוֹן וְעַד עשב⁶ הָאֵזוֹב הפשוט⁷ אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר, וַיְדַבֵּר – וכן חיבר חיבורים⁸ עַל הַבְּהֵמָה, מה רפואתה של כל אחת ועיקר גידוליה ומאכלה⁹, ומה המהות של סימני הכשרות שלה¹⁰ והדינים החלים עליהם¹¹, וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ¹² וְעַל הַדָּגִים:

1. מלבי״ם.

2. רש״י. ובמדרש, וכי אפשר לאדם לדבר על העצים? אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב, ע״י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל את עצמו נתרפא ע״י אזוב, ילקוט שמעוני.

3. רלב״ג.

4. מצודת דוד.

5. רלב״ג.

6. מצודת ציון.

7. רלב״ג.

8. מלבי״ם.

9. רש״י.

10. רש״י.

11. רד״ק.

12. השרצים קצרי הרגל, מצודת ציון. ובמדרש, וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה והעוף? אלא אמר שלמה מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד? לפי שהבהמה נבראת מן היבשה. ועוף... בר קפרא אמר מרקק שבים נבראו. ועל הרמש, וכי אפשר לו לאדם לדבר על הרמש? אלא אמר שלמה מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שרצים פטור? מפני שיש להם עורות. ועל הדגים, וכי אפשר לו לאדם לדבר על הדגים, אלא אמר מפני מה בהמה חיה ועוף טעונה שחיטה ודגים אינם טעונים שחיטה? משום דכתיב (במדבר יא, כב) ״הצאן ובקר ישחט להם... אם את כל דגי הים יאסף להם״, אלו בשחיטה ואלו באסיפה, ילקוט שמעוני.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יד) וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִכׇּל⁠־הָ֣עַמִּ֔ים לִשְׁמֹ֕עַ אֵ֖ת חׇכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֑ה מֵאֵת֙ כׇּל⁠־מַלְכֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר שָׁמְע֖וּ אֶת⁠־חׇכְמָתֽוֹ׃

And they came from all the peoples to hear the wisdom of Solomon, from all the kings of the earth who had heard of his wisdom.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתוֹ מִכָּל עַמְמַיָא לְמִשְׁמַע יַת חוּכְמַת שְׁלֹמֹה מִכָּל מַלְכֵי אַרְעָא דְשָׁמְעִין יַת חוּכְמְתֵיהּ.

מאת כל מלכי הארץ – מלכי הארץ היו באים אל שלמה לשמוע חכמתו, והעמים היו באים אצל מלכיהם בשובם משלמה לשמוע חכמתו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מאת כל מלכי הארץ – כי כל מלכי הארץ היו באים אל שלמה לשמוע חכמתו, ובשובם באו העמים אל מלכיהם, לשמוע מהם חכמת שלמה.

ויבואו פי׳ מהרי״א שמאת מלכי הארץ ששמעו שמע חכמתו נשלחו שלוחים מכל העמים חכמי עם ועם לשמוע את חכמת שלמה, וי״מ שמלכי הארץ באו לשמוע חכמתו, ובשובם למדינתם באו כל העמים ללמוד לקח מפיהם מה ששמעו המלכים ממנו, וי״ל שרמז בזה על ספר קהלת שנאמר בהקהל, ובו דבר בדרך החקירה והחיפוש על כל עניני העולם, והיה בזה לימוד גם להמלכים לההביל הצלחת העולם, גם להמון העמים יחד.

מאת כל מלכי הארץ – באו חכמיהם ללמוד משלמה חכמה.

וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ ממלכיהם¹ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה ששמעו ממנו, ומֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ נשלחו חכמי העם לשמוע את חכמת שלמה²: ס

1. רד״ק, מצודת דוד.

2. מלבי״ם.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(טו) וַ֠יִּשְׁלַ֠ח חִירָ֨ם מֶלֶךְ⁠־צ֤וֹר אֶת⁠־עֲבָדָיו֙ אֶל⁠־שְׁלֹמֹ֔ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע כִּ֥י אֹת֛וֹ מָשְׁח֥וּ לְמֶ֖לֶךְ תַּ֣חַת אָבִ֑יהוּ כִּ֣י אֹהֵ֗ב הָיָ֥ה חִירָ֛ם לְדָוִ֖ד כׇּל⁠־הַיָּמִֽים׃

And Hiram king of Tyre sent his servants to Solomon, for he had heard that they had anointed him king in his father's stead; for Hiram had always been loyal to David.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלַח חִירָם מַלְכָּא דְצוֹר יַת עַבְדוֹהִי לְוַת שְׁלֹמֹה אֲרֵי שְׁמַע אֲרֵי יָתֵיהּ מְשַׁחוּ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא תְּחוֹת אֲבוּהִי אֲרֵי רְחִימָא הֲוָה חִירָם לְדָוִד כָּל יוֹמַיָא.

כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים – וכתיב ויט עד איש עדולמי ושמו חירה. רבנן אמרין הוא חירה שנאמר כאן הוא חירם שהיה בימי דוד למוד הוא האיש הזה להיות אוהב לשבט הזה, ר׳ יודן בר׳ סימון אמר חירם אחר היה. על דעתהון דרבנין חי קרוב לאלף ומאתים שנה, ועל דעתיה דר׳ יודן בר׳ סימון חי קרוב לחמש מאות שנה.

וישלח חירם מלך צור את עבדיו אל שלמה וגו׳ – בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה) ויט עד איש עדולמי ושמו חירה (בראשית ל״ח:א׳), רבנן אמרין הוא חירה האמור בימי שלמה, שנאמר שם כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים – למוד היה אותו האיש להיות אוהב לשבט הזה כל ימיו.

וישלח חירם – שלח עבדיו אל שלמה להקים עמו אהבת דוד אביו, ואם יבקש דבר מארצו ישלח לו כמו ששלח לדוד אביו עצי ארזים.

וישלח חירם – אין הכרח שיזכור תמיד התכלית והפעול, וכי אם זכר בכאן הסבה הפועלת והמניעה לשלחותו זאת, ר״ל והוא אמרו כי שמע כי אותו משחו למלך וגו׳, וכן וישלח חירם וגו׳ (שמואל ב ה׳:י״א), ויותר מבואר מזה וישלח תועי את יורם בנו (שמואל ב ח׳:י׳). ודרך כותבי הספרים לקצר הדברים, ובמקום מה יאריכו למען ילמד הסתום מן המפורש.

(הקדמה)
הפרשה השלישית תספר בענין הבית המקודש אשר בנה שלמה ובית המלך ובית יער הלבנון ואולם המשפט והבית אשר עשה לבת פרעה וכל כלי בית, ואיך הביאו ארון האלהים העדות אל קדש הקדשים וששרתה השכינה בבית האלהים, ותזכור הפרשה הנבואה אשר באה אל שלמה באמצע הבנין. תחלת הפרשה וישלח חירם מלך צור וגומר, עד אז אמר שלמה ה׳ אמר לשכון בערפל וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות כדרכי:

השאלה הראשונה מה ראה כותב הספר הזה להכניס בתוך ספור הבנין אותה הנבואה אשר באה לשלמה, הבית הזה אשר אתה בונה וגומר? והיה ראוי שיזכור אותה אם בתחלת הספור וראשו ואם בסופו, ולא יפסיק הדבור ממלאכת הבנין שהיה בו ויביא הנבואה הזאת ופסוקי בנין הבית מפה ומפה הם כתובים והנבואה באמצעו, ואמנם בדברי הימים כשספר הבנין הזה לא זכר דבר מזאת הנבואה לא בראש ולא בסוף ולא באמצע הדברים:

השאלה השנית במה שהכניס בתוך ספור מלאכת הבית האלהי וכליו זכרון הבית אשר בנה שלמה לעצמו, והבית אשר בנה ביער הלבנון ומעשה הכסא ואולם המשפט והבית אשר בנה לבת פרעה, ואלה כלם היו דברי חולין וגסות הרוח, והיה ראוי שיספר אותם הכתוב אחרי תשלום מלאכת הבית והכלים האלהיים וקדוש הבית ושאר הדברים המיוחסים לגבוה, ולא שיכניס ספור הדברים הזרים שאין בהם קדושה ואינם מתיחסים לבית השם בתוך ספור בנין הבית ומלאכתו המקודש, ואמנם בדברי הימים ספר עזרא בנין הבית וכליו אבל לא הביא שמה בתוכו דבר משאר הדברים שאינם מאותה מלאכה:

השאלה השלישית למה לא עשה שלמה מלאכת הבית וכליו כתבנית אשר נתן לו אביו? כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ח י״א) שנתן המלך דוד לשלמה בנו תבנית כל המלאכה, והעיד שמה שהיה אותו התבנית מוסכם ומסודר מהאל יתברך, שנאמר (שם י״ט) הכל בכתב כיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכת התבנית, ואתה תראה שדוד צוהו שיעשה מנורת כסף ושלחנות כסף וכפורי כסף, מלבד המנורות והשלחנות הכפורים שצוה לעשות זהב טהור, ושלמה לא עשה בכל מלאכת הבית דבר מכסף לא שלחן ולא מנורה ולא כפור, ועבר אם כן על מצות דוד אביו שהיה עליו מפי נביא מאת ה׳ מן השמים:

השאלה הרביעית למה לא עשה שלמה בנין הבית כתבנית מלאכת המשכן, לא בכמות ואורך הבתים ורחבם וגבהם ולא בגודל הכלים ומשקלם? כי הנה המשכן היה כלו שלשים אמה אורך ועשר ברחב ועשר בגובה, ובבנין שלמה היה הבית ששים אמר אורך ועשרים רחב ושלשים אמה קומתו, במשכן היה קדש הקדשים עשר אמות ארכו ועשר רחבו ועשר גבהו, ובבנין שלמה היה הדביר (שהוא לפני לפנים והוא קדש הקדשים) עשרים אמה באורך ועשרים ברוחב ושלשים בגובה, ויקשה אם כן למה לא נעשו מרחקי הבית אשר בנה שלמה כמרחקי המשכן שוה בשוה? ויקשה עוד למה כמו שנעשה האורך והרחב בבית שלמה הכפל ממה שהיה המשכן לא שמר בגובה זה הערך עצמו? רוצה לומר שיהיה הכפל ממה שהיה במשכן, והיה שלש פעמים גבוה ממנו, והיה ראוי שיהיה מתיחסים שלשת המרחקים אם בתוספת ואם בחסרון, כל שכן שהתורה אמרה (שמות כ״ה ט׳) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו כן תעשו, ואחז״ל (שבועות י״ד ע״ב) מצוה לדורות שיעשו בית עולמים כתבנית המשכן, ואתה תראה שבמרחק הבית בארך ורוחב וגובה ובשאר הדברים והכלים לא עשה שלמה (בבית אשר בנה לשם השם) באותם השעורים שעשה משה במשכן:

השאלה החמשית מה היה שמכלי בית השם אשר עשה משה קצתם עשה שלמה בבית עולמים וקצתם לא עשה, ונסתפק עם אשר היו באהל מועד שעשה משה? כי אתה תראה שלא עשה ארון העדות ונסתפק עם אותו שנעשה במדבר, אבל עשה כרובים ולא נסתפק עם הכרובים שעשה משה עם הארון, גם לא מצינו כן שעשה פרוכת ולא מסך ולא בגדי הכהנים ולא שמן המשחה, ונסתפק עם אותם שעשה משה, בהיות הפרוכת והמסך ובגדי הכהנים ישנים שעברו עליהם חמש מאות שנה, ועשה המנורה והשלחן וכיור וכנו, ויקשה אם כן איך לא עשה כלם מחדש? והיה ראוי שיהיה דינם שוה, או יעשה כלם או לא יעשה אחד מהם ויסתפק עם הראשונים:

השאלה הששית למה במלאכת הכלים אשר עשה שלמה בקצתם לא הוסיף ולא החסיר ממה שצוה האל יתברך למשה במדבר ובקצתם הוסיף? כי הוא עשה הכרובים שנים כמו שצוה משה במספרם, ומזבח הזהב אחת ומזבח העולה אחת כמו שנזכר בספר דברי הימים, ובכל זה הסכים עם מצות השם למשה, ואמנם במנורות ובשלחנות ובכיורות וכנותיהם הוסיף כהנה וכהנה, כי במקום שצוה משה שלחן אחד עשה שלמה עשרה שלחנות, ובמקום שצוה משה על מנורה אחת וכיור אחד וכנו אחד עשה שלמה עשרה מנורות ועשרה כיורות ועשרה מכונות, וכן צוה דוד אביו, רוצה לומר שיעשה עשרה מנורות ועשרה שלחנות והוא זר מאד, כי מה ראו שני המלכים האלה להוסיף בכלים האלה על מה שצוה בתורה מזולת שאר הכלים כלם? ולמה עשו התוספת בזה המספר מעשרה תמיד ולא במספר אחר? ועוד תראה שעשה שלמה דברים אחרים מלבו שלא עשה משה ולא צוהו דוד אביו על עשייתם, והם שני העמודים יכין ובועז מבלי צורך ושמוש נראה בהם, כי לא היה עליהם בנוי בית ולא בנין אחר כלל ולא היו משתמשים מאותם העמודים בדבר מה, והים אשר עשה גם כן מעצמו, וראוי לתת סבה בדברים האלה כלם, ואפלא מהמפרשים איך לא הרגישו במקום הספק בדברים האלה ולא השתדלו לתת בו טענה חזקה או חלושה ולא טעם קטן או גדול? וכבר ראיתי בפסוקי הפרשה דברים זרים, וגם כן ראיתי בהם חלופים ממה שנזכר בספר דברי הימים ולא העירותי עליהם בכאן ואעיר עליהם בפירוש הפסוקים, ואחר פירושם אשתדל להתיר הספקות האלה כפי יכולתי. ולמה שהיו (כמו שזכר החוקר אריסט״ו בספר המופת) בכל פעל מלאכותיי ארבעה סבות, הפועלת והחומריית והצוריית והתכליתיית, תמצא הפרשה הזאת נחלקת לנתחים. הנתח הראשון מן וישלח חירם עד ויהי בשמנים שנה וגומר, ושם יספר מי הם הפועלים בבנין הזה. הנתח השני מויהי בשמנים שנה וגומר עד ותשלם כל המלאכה וגומר, ובו ספר החומר והצורה, רוצה לומר הדברים שהיו חמר ונושא לבנין ותבנית הבית ותמונתו. והנתח השלישי מותשלם כל המלאכה עד סוף הפרשה וכו׳, הגיד הסבה התכליתית בבנין וכמו שאפרש בפסוקים:

(טו) וישלח חירם וגו׳. בפסוקים האלה ראוי שנעיר על ארבעה דברים. האחד שכאן נאמר שחירם שלח אל שלמה ראשונה וששלמה שלח אליו אחר כך ושחירם השיב לדבריו, והיו א״כ בכאן שלשה שליחיות מחירם לשלמה ומשלמה לחירם ומחירם לשלמה פעם אחרת, ואמנם בדברי הימים (דברי הימים ב ב׳) לא נזכרו כי אם שתי שליחיות, האחד משלמה לחירם והשני מחירם לשלמה לא עוד, וזהו החלוף הראשון. והחלוף השני הוא, שכאן נזכר ששלמה לא שלח לשאול לחירם כי אם הארזים בלבד, ואמנם בדברי הימים (שם) נזכר ששלח לשאול ממנו גם כן איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת ויודע לפתח פתוחים, ועם זה עצי ארזים וברושים ואלמוגים, ועל הדברים האלה כלם השיב חירם לשלמה בדבריו הנזכרים שמה שנעשה בהם כל חפצו, וזהו החלוף השני. והחלוף השלישי הוא ששם נזכר שהיה נותן לעבדי חירם חטים ושעורים ויין ושמן, וכאן לא נאמר דבר מזה שהיה נותן לעבדיו, אבל נזכר לבד שהיה נותן לחירם חטים ושמן מדי שנה בשנה מאכולת לביתו. וכדי לתת סבה בשלשת החלופים האלה ראוי לפרש הפסוקים שבאו כאן, ר״ל בספר מלכים, ונפרש אחריהם הפסוקים שבאו בספר דברי הימים בזה הענין ויתישבו אז הדברים מבלי חלוף כלל. ואומר שחירם כאשר שמע מיתת דוד והמלכת שלמה בנו שלח אליו מלאכיו לדבר על לבו דברי שלום ואמת, כמנהג המלכים לעשות עם שאר המלכים אוהביהם כשימליכו, ר״ל לנחמם על מות אביהם ולהקים ולחזק עמהם הברית והאהבה אשר היה עם אבותיהם, ולאמר אליהם שאם ירצו דבר מה מארצם שהנה כל הארץ לפניהם יגזרו אומר ויקם להם, והשליחות הזה הוא המכוון במה שאמר כאן וישלח חירם מלך צור את עבדיו לשלמה כי שמע כי אותו משחו למלך תחת אביהו כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים, ר״ל ששלח אליו שליחות על המלכתו ובענין האהבה אשר היה לו עם דוד אביו, ואין ספק ששלמה השיב לו דברים טובים על שליחותו כראוי ואם לא נזכר:

וישלח חירם מלך צור – י׳ מלא בלישנא וסימן נסדר ביחזקאל כ״ו במ״ג ופליגא אאגדתא דב״ר סוף פ׳ ס״א וילמדנו פ׳ וארא.

אל שלמה – לדבר על לבו דברי שלום ואמת, וכמנהג המלכים זה לזה.

וישלח חירם הנה בשמואל ב׳ (ה׳ י״א) נזכר שחירם שלח מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וכו׳ ויבנו בית לדוד, ופה אמר ששלח את עבדיו, כי שם רצה לכרות עמו ברית בפעם ראשונה, והיה צריך לשלוח מלאכים, ששם מלאך הונח על ההולך בשליחות נכבד, כי היו שרים נכבדים ומלאכים מליצים ומורשים מאת המלך לכרות עמו הברית עפ״י הקשורים שיעשו ביניהם, אבל עם שלמה לא היה צריך לחדש ברית חדש, כי הוא עומד תחת אביו והברית שהי״ל עם אביו נכונה גם לבנו המולך אחריו, ולא שלח רק עבדיו – לברכו ולדרוש שלומו, ומפ׳ כי שמע כי אותו משחו ולכן שלח עבדיו ולא הוצרך לשלוח מלאכים כי אהב היה חירם לדוד כל הימים – והברית נאמן וקיים ביניהם מכבר עפ״י הברית שבינו לבין דוד.

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו¹ אֶל שְׁלֹמֹה לברכו² בדברי שלום כמנהג המלכים זה לזה³, ולהציע לו דברים שיצטרך מארצו כפי שעשה עם דוד⁴ ובכך להמשיך את הברית שהיה לו עם דוד אביו⁵, כִּי שָׁמַע חירם כִּי אֹתוֹ – את שלמה מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ – אביו, וביקש להמשיך ברית זו⁶ כִּי – שכן אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים – מתמיד: ס

1. ולא הוצרך לשלוח את שריו שכן היתה כבר ברית קיימת עם דוד אשר אליו נשלחו השרים, וכאן היה די בעבדיו שרק מסרו שהברית עדיין קיימת כי חירם אהב את דוד, מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. מצודת דוד.

4. רד״ק.

5. מלבי״ם.

6. מלבי״ם.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(טז) וַיִּשְׁלַ֣ח שְׁלֹמֹ֔ה אֶל⁠־חִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃

And Solomon sent to Hiram, saying,

מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

(טז-יז) דוד לא יבנה את בית ה׳ (קישור לעיון) – שמואל ב ז׳:ה׳-ז׳, דברי הימים א י״ז:ד׳-ו׳, דברי הימים א כ״ב:ז׳-ח׳, דברי הימים א כ״ח:ב׳-ג׳

(טז-כח) חירם מלך צור * – דברי הימים ב ב׳:ב׳-ט״ו

וּשְׁלַח שְׁלֹמֹה לְוַת חִירָם לְמֵימָר.

וישלח שלמה – ביד מלאכי חירם השיב לו זה הדבר.

(טז-כה) השלשה עשר הוא במדות והוא להודיע שראוי למי שישתדל בדבר מה שלא יקצר בהשתדלות ההוא מלבוא בו בסבות היותר נאותות וכ״ש כשיהיה ההשתדלות לעשות דבר לכבוד השם ית׳ ולזה תמצא כי כשרצה שלמה לבנות בית המקדש והי׳ מהכרח הבנין ההוא שיהיו לו עצי ארזים גדולים והיה הלבנון אשר הוא יותר נאות לזה לו במלכות חירם מלך צור וגם הצידונים אשר היה חירם מושל עליהם היו היותר בקיאים בכריתת אלו העצים הנה אחרי הודיעו את חירם שהבית שהוא בונה הוא בונה אותו לשם י״י אשר הוא מושל בכל ומשפיל ומכניע כל שונאיו כמו שנזכר בספר ד״ה וכדי שיתרצה יותר בזה הבנין לעזור אותו הנה שלח לו שיצוה לכרות לו ארזים מהלבנון אשר במלכותו ולא רצה לבאר לו שיגיעהו תועלת מפני זה כי לא יהיה לכבוד לחירם מלך צור אך בקש שיהיו שם לכרות הארזים עבדי חירם עם עבדיו והוא יתן לו שכר עבדיו בכל אשר יאמר כאילו העיר בזה שעם שכר עבדיו יותר לו מה שירצה שיגיע לו מהתועלת מפני צוותו לכרות הארזים אשר לו להביא׳ אל שלמה ולא בקש ממנו יותר מזה כי לא היה ראוי שיכביד לשאל ממנו יותר וגם הודיע אותו כי דוד התעורר לבנות זה הבנין כדי שיתרצה חירם יותר לעזור שלמה במה שבקש ממנו כי אוהב היה חירם לדוד ולזאת הסבה תמצא שנתרצה חירם לעשות את בקשתו ולקח דרך תהיה בה תפיסתו דרך כבוד והוא שהוא יעשה כל חפצו בעצי ארזים ובעצי ברושי׳ ועבדיו יורידו מן הלבנון ימה וחירם ישימם דוברות בים עד המקום שירצה שלמה שיוליכם שם ושם ינפצם כדי שיהיו מוכנים לשלמה לנשאם ובמה שעשה חירם מזה יתן לו שלמה לחם ביתו הנה בזה הגיע לחירם בהבלעה שכר לקיחת הארזים והברושים מהיער שלו במה שלא ישיגהו בשת על לקיחתו שכר בו משלמה והוא שכר הבאתו הארזים לים והוליכם אל המקום שירצה שלמה והנה נתבאר בספר דברי הימים כי זולת זה השכר הנזכר בזה המקום היה נותן עוד שלמה שכר עבדי חירם.

(טז-יז) וספר הכתוב ששלח עוד לומר לחירם עם שלוחיו שהוא היה עתיד לבנות בית ליי׳, לפי שדוד אביו לא היה יכול לבנותו מפני טרדת המלחמה אשר נתעסק בה כל ימותיו. ואמנם אמרו מפני המלחמה אשר סבבוהו, ומלחמה הוא לשון יחיד ואשר סבבוהו הוא לשון רבים, ירמוז לאויבים אשר סבבוהו, אם מבניו ומעמו ואם מהגוים אשר סביבותיו, ועליהם אמר עד תת ה׳ אותם תחת כפות רגליו:

וישלח שלמה הנה מהרי״א העיר והתפלא על החלופים שבין הספור שבכאן אל הנז׳ בד״ה, ובאשר דרכו בישוב החלופים לא נכונה אצלי, הנני מעתיק הלשון בד״ה להעיר עליהם ולבחון היטב ענינם. שם כתוב (ב׳ ב׳) וישלח שלמה אל חירם מלך צור לאמר כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו, הנה אני בונה בית לשם ה׳ אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת סמים ומערכת תמיד, ועולות לבקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה׳ אלהינו לעולם זאת על ישראל, והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו מכל האלהים, ומי יעצר כח לבנות לו בית כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו, ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב בכסף וכו׳ ויודע לפתח פתוחים עם החכמים אשר עמי וכו׳ ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון כי אני ידעתי אשר עבדיך יודעים לכרות עצי לבנון והנה עבדי עם עבדיך, ולהכין לי עצים לרוב כי הבית אשר אני בונה גדול והפלא, והנה לחוטבים לכורתי העצים נתתי חטים מכות לעבדיך כורים עשרים אלף ושעורים כורים עשרים אלף ויין בתים עשרים אלף ושמן בתים עשרים אלף, ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה באהבת ה׳ את עמו נתנך עליהם מלך, ויאמר חירם ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ אשר נתן לדוד המלך בן חכם יודע שכל ובינה אשר יבנה בית לה׳ ובית למלכותו, ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחירם אבי וכו׳ ועתה החטים והשעורים היין והשמן אשר אמר אדוני ישלח לעבדיו ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך ונביאם לך רפסדות על ים יפו ואתה תעלה אותם ירושלים ע״כ והנה לא נזכר שם השליחות ובשליחות של שלמה הראשון ששלח חירם עבדיו אל שלמה כתוב כאן בהוצעת דבריו ענין אחר ושם כתוב ענין אחר מדברים אחרים לגמרי, וגם השאלה דכאן משונה מן השאלה דשם, פה כתוב צוה ויכרתו לי ארזים, שמשמע שלא בקש רק פועלים שיכרתו ארזים מן הלבנון אשר בארץ ישראל, ושם כתוב ושלח לי עצי ארזים שמורה שישלח לו מן הלבנון אשר בגבול חירם, והוסיף ברושים ואלגומים ושישלח לו עצי ארזים לרוב שלא נזכר בבקשה דפה, שם פירש השכר עשרים אלף כור חטים וכו׳ ופה נזכר ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר הרי רצה שחירם יקוב שכרו עליו ויתן, פה אמר כי אתה ידעת כי אין בנו איש ושם אמר כי אני ידעתי, ושם הוסיף לבקש איש חכם לעשות בזהב וכו׳ שלא נזכר פה, וכן תשובת חירם משונה בשני הספרים, פה אמר שהשיב שמעתי את אשר שלחת אלי וכו׳ ושם הוסיף דברים רבים, מכל זה נראה בעליל, שהיו בזה חמש שליחויות, תחלה שלח חירם אל שלמה לנחמו ולחזק עמו הברית והאהבה, ואז שלח שלמה אל חירם וחירם השיב אל שלמה הדברים שנז׳ פה, ואחרי תשובת חירם חזר שלמה ושלח אל חירם, וחירם השיב הדברים שנזכר בד״ה, באופן שעזרא הסופר השלים בד״ה הדברים החסרים כאן, והדברים המבוארים כאן לא הוצרך לשנות שנית, וכמו שנבאר. ועתה נבאר בפרט, שלמה בשאלתו הראשונה לא שאל תיכף שישלח לו עצי ארזים הרבה מהלבנון שבגבול חירם, כי בחכמתו התחיל בשאלה קטנה, שאינו מבקש רק יתן רשות לעבדיו האומנים לכרות עצים, ר״ל שיעשו מלאכתו לכרות ארזי לבנון אשר בא״י, והקדים לשאלתו הוצעה שעל פיה יתנדב חירם מעצמו לתת לו יותר מאשר בקש.

וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה תשובה ביד שליחי חירם¹ אֶל חִירָם לֵאמֹר:

1. רד״ק. וי״א כי זה נעשה במספר שליחויות, ראה מלבי״ם שלומד זאת מהבדל הלשונות שבין דברי הימים לבין פרקינו.

מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יז) אַתָּ֨ה יָדַ֜עְתָּ אֶת⁠־דָּוִ֣ד אָבִ֗י כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ לִבְנ֣וֹת בַּ֗יִת לְשֵׁם֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהָ֔יו מִפְּנֵ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר סְבָבֻ֑הוּ עַ֤ד תֵּת⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ אֹתָ֔ם תַּ֖חַת כַּפּ֥וֹת [רַגְלָֽי] (רגלו)׃

"You know that David my father could not build a house for the name of Hashem his God because of the wars which surrounded him, until Hashem gave them under the soles of my feet.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אַתְּ יְדַעְתָּ יַת דָוִד אַבָּא אֲרֵי לָא יָכִיל לְמִבְנֵי בֵיתָא לִשְׁמָא דַייָ אֱלָהֵיהּ מִן קֳדָם עַבְדֵי קְרָבָא דְאַקְפוֹהִי עַד דִמְסַר יְיָ יַתְהוֹן תְּחוֹת פַּרְסַת רִגְלוֹהִי.

לא יכול לבנות בית וגו׳ – לא היה רשאי מפני המלחמה, והכתוב אומר: והניח לכם מכל אויביכם מסביב (דברים י״ב:י׳), ואחר כך: והיה המקום וגו׳ (דברים י״ב:י״א) לשכנו תדרשו וגו׳ (דברים י״ב:ה׳).

Was unable to build a house, etc. He was not permitted because of the state of war and the Torah states, "And He will give you rest from all your enemies all around,⁠"¹ and afterwards, "It will be that the place, etc.⁠² Will you seek His Presence, etc.⁠"³

1. Devarim 12:10.

2. Ibid. v. 11.

3. Ibid. v. 5.

אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם י״י אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו – לא היה רשאי לבנות הבית מפני המלחמה שכן כתיב: והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו׳, ואחר כך והיה המקום אשר יבחר י״י וגו׳ (דברים י״ב:י׳-י״א).

מפני המלחמה – לא רצה לגלות לו הטעם כי האל מנעו כי לא היה כבוד אביו, ואמר לו זה הטעם הנראה.

אשר סבבוהו – כל מלחמה ומלחמה. וכן: כי תקראנה מלחמה (שמות א׳:י׳).

ויונתן תרגם: עבדי קרבא דאקפוהי.

רגלו – כן כתיב, וקרי: רגלי. הכתוב אומר על דוד, כי גם לדוד שם אויביו תחת כפות רגליו, והקרי אומר על שלמה, כלומר אני איש מנוחה ולא היתה לי מלחמה, ויש לי פנאי לבנות הבית.

מפני המלחמה אשר סבבוהו – כמו כי תקראנה מלחמה.

מפני המלחמה אשר סבבהו – וגדלו טרדותיו, והנה תמורת זה כתיב: כי דמים רבים שפכת וגו׳ (דברי הימים א כ״ב:ח׳). והפך זה: ועתה הניח י״י אלהי לי (מלכים א ה׳:י״ח).

עד תת – אין מלת עד בכאן להגבלת זמן רק לתכלית ענין, כאלו אמר עד ששבח לשם היה התכלית כי נתן י״י, וכזה רבים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יז-יט) הששה עשר הוא להודיע שבנין בית המקדש ראוי שיהיה לשם י״י וזהו אמרו בתורה ועשו לי מקדש ר״ל שבעשייתו יעשוהו לשמו יתברך ולזה תמצא שכבר נכפל הרבה בזה הספור זה הענין אמר כי לא יכול לבנות בית לשם י״י והנני אומר לבנות בית לשם י״י ואבנה הבית לשם י״י אשר בנה המלך שלמה לי״י עם לבב דוד לבנות בית לשם י״י והבית אשר בניתי לשמך והיה זה כן להישיר האנשים אל קדושת הבית הזה ואל היראה ממנו מפני היותו קדוש מתחלת ענינו עם שזה יעיר ויישיר לעמוד על סודות בניניו כשיתבוננו בכל חלקיו ויבינו מזה אי זו הישר׳ יש בהם להשיג הש״י אך אם לא היתה בנייתו בזה האופן יסורו אלו התועלות הנפלאות כי לא יתכן שתפול אז השאלה למה נעשה זה הבנין לסדר כך ואי זו הישר׳ יש בו להשיג סוד הש״י וסודות המציאות מפני שהעשותו לא היה לש״י אם הונח הענין כן ואין ענין קדושתו כי אם כמו הקדשת הכסף והזהב והשדה והבית לי״י אשר לא תפול השאלה בה למה היו בתואר כך מצד מה שהם קדש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

רגלנו – רגלי ק׳.

עד תת – רצה לומר: אבי היה מוטרד במלחמה כל ימיו, עד השלימו זה עמדי, ובעזר ה׳ הנם תחת רגלי.

אתה ידעת – הקדים התנצלות על דוד אביו שלא התעסק בדבר הגדול הזה, כי לא היה זה מרפיון ידים, רק שהיה טרוד תמיד במלחמותיו, ויש בזה ג׳ כונות אם כפשוטו שלבנות בנין גדול כזה צריך עת שלוה ושקט, ואם מפני שכן גם מצות התורה שלא יבנו בית הנבחר עד יניח ה׳ להם מכל אויביהם, כמ״ש חז״ל ג׳ מצות נצטוו ישראל למנות מלך ולהכרית זרע עמלק ולבנות בית הבחירה, והוכיחו שם שבנין הבחירה יהיה בסוף כמ״ש והניח ה׳ וכו׳ והיה המקום אשר יבחר, ועוד ענין שלישי בארתי, בדרושי אה״ש, כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה׳ בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במה שכתוב ג׳ פעמים לשם ה׳ אלהיו, לשם ה׳ אלהי, לשמי – וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה׳ כמ״ש שם באורך, וכבר הובטח דוד ע״י נתן שע״י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים כמ״ש בברכות (דף ז׳) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא׳ ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם, וא״כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקי׳ לשם ה׳ בלבד, באשר היה מצפה ג״כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל״ז היה שלום בימיו, והובטח ע״י נתן שיהיה איש מנוחה היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה׳ מבלי שום פניה חיצונית, וז״ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה׳ אלהיו – ר״ל שלא הי׳ יכול לבנותו בכוונה לשם ה׳ בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג״כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו.

לשם ה׳ – נשתמש במליצה זו בדברו עם עובד אלילים שלא לתת לו מקום לטעות ולומר גם בני ישראל בונים בית לאלהיהם ובו ישכון, א״כ יש לו גבול.

המלחמה אשר סבבוהו – כמו כי תקראנה מלחמה (שמות) הפעל לשון רבים והשם לשון יחיד, ויש ג״כ לומר שחסרה מלת אנשי ע״ד כי איש מלחמות תעי (שמואל ב׳ ח׳:י׳), מפני העמים הסובבים אותו ומכריחים אותו תמיד למלחמה, וכנוי אתם שאחריו קצת ראיה שחסרה מלת אנשי.

אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת – שֶׁדָּוִד אָבִי לא התרשל בבניין בית המקדש¹ כִּי – אלא שֶׁלֹא היה יָכֹל ואף לא היה רשאי (עפ״י ציווי התורה)⁠² לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי טרדות³ הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ⁴, וזאת עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגליו (רגלו כתיב) ו⁵ רַגְלָי:

1. מלבי״ם.

2. רש״י.

3. מלבי״ם.

4. ומפני כבוד אביו לא רצה לגלות לו את הטעם שהקב״ה מנע מדוד לבנות את הבית, רד״ק.

5. רד״ק.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יח) וְעַתָּ֕ה הֵנִ֨יחַ יְהֹוָ֧הי״י֧ אֱלֹהַ֛י לִ֖י מִסָּבִ֑יב אֵ֣ין שָׂטָ֔ן וְאֵ֖ין פֶּ֥גַע רָֽע׃

But now Hashem my God has given me rest on every side; there is neither adversary nor evil occurrence.

מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יח-יט) שלמה ימלוך ויבנה את הבית – שמואל ב ז׳:ח׳-ט״ז, דברי הימים א י״ז:ז׳-י״ד, דברי הימים א כ״ב:ט׳-י׳, דברי הימים א כ״ח:ד׳-ז׳

וּכְעַן אַנִיחַ יְיָ אֱלָהִי לִי מִסְחוֹר סְחוֹר לֵית שָׂטָן וְלֵית פְּגַע בִּישׁ.

הניח י״י אלהי – כי אחר המנוחה היתה המצוה לבנות בית המקדש, כמו שכתוב: והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו׳ (דברים י״ב:י׳), והיה המקום אשר יבחר וגו׳ (דברים י״ב:י״א) לשכנו תדרשו (דברים י״ב:ה׳).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמר שעתה שהניח ה׳ לו מסביב ואין לו שטן ואין פגע רע, ר״ל שטן מעמו ופגע רע מהגוים, היה רוצה לבנות בית לשם ה׳, כי היה המצוה בבנין בית הבחירה אחרי המנוחה והנחלה, כמו שבא בקבלתם ז״ל (סנהדרין כ׳ ע״ב), ושהדבר הזה היה עליו חובה רבה והכרח גדול להיותו מסודר מאת ה׳ מן השמים.

הניח – מלשון מנוחה.

אין שטן – אין מקטרג.

פגע – ענין פגישה, וכן: ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א).

ועתה שכבר הניח ה׳ אלהי לי מסביב וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים כי אין שטן מן האומות הקרובים ואין פגע רע – שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה.

אין שטן – המבקש להרע לי כל היום, ואין פגע רע – אין לי לירא שיקרני דבר רע מאת אחד מסביבי ויכריחני גם אני למלחמה, כמו שהכריח חשד חנון בן נחש את דוד להלחם עמו.

וְעַתָּה עוד בטרם נבנה ביהמ״ק¹ הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב, אֵין שָׂטָן מקטרג² מן האומות הקרובות³ וְאֵין פֶּגַע רָע מאויב רחוק⁴:

1. מלבי״ם.

2. מצודת ציון.

3. מלבי״ם.

4. מלבי״ם.

מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יט) וְהִנְנִ֣י אֹמֵ֔ר לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהָ֑י כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֗הי״י֗ אֶל⁠־דָּוִ֤ד אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר בִּנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֶתֵּ֤ן תַּחְתֶּ֙יךָ֙ עַל⁠־כִּסְאֶ֔ךָ הוּא⁠־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃

And, behold, I intend to build a house for the name of Hashem my God, as Hashem spoke to David my father, saying, 'Your son, whom I will set upon your throne in your stead, he shall build the house for My name.'

מקבילות במקראתרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וְהָא אֲנָא אֲמַר לְמִבְנֵי בֵיתָא לִשְׁמָא דַייָ אֱלָהִי כְּמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם דָוִד אַבָּא לְמֵימַר בְּרִיךְ דְאֶתֵּן תְּחוֹתָךְ עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָךְ הוּא יִבְנֵי בֵיתָא לִשְׁמִי.

והנני אמר – עיקר זה דיבור פנימי וציור ומחשבה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

כי הוא דבר אל דוד עבדו שבנו אשר יתן לו יושב על כסאו יבנה הבית לשמו, ומפני זה יצטרך אל עצי ארזים הרבה:

והנני אומר – ר״ל אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה׳ אלהי היינו בכוונה מיוחדת לשם ה׳ בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות,

כאשר דבר ה׳ אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך – והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט הוא יבנה הבית לשמי דייקא לשם ה׳ ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה.

וְבמצב זה, כמצוות התורה¹ הִנְנִי אֹמֵר – מתעתד לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי ולכבודו בלבד² כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:

1. ראה רד״ק פס׳ יח.

2. ראה הסברו של המלבי״ם.

מקבילות במקראתרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כ) וְעַתָּ֡ה צַוֵּה֩ וְיִכְרְתוּ⁠־לִ֨י אֲרָזִ֜ים מִן⁠־הַלְּבָנ֗וֹן וַעֲבָדַי֙ יִהְי֣וּ עִם⁠־עֲבָדֶ֔יךָ וּשְׂכַ֤ר עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר תֹּאמֵ֑ר כִּ֣י׀ אַתָּ֣ה יָדַ֗עְתָּ כִּ֣י אֵ֥ין בָּ֛נוּ אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ לִכְרׇת⁠־עֵצִ֖ים כַּצִּדֹנִֽים׃

Now therefore command, and let them cut for me cedar trees from Lebanon, and my servants shall be with your servants; and I will give you wages for your servants according to all that you shall say. For you know that there is no one among us that has skill to cut timber like the Zidonians.⁠"

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וּכְעַן פַּקֵיד וִיקַצְצוּן לִי אַרְזִין מִן לִבְנָן וְעַבְדַי יְהוֹן עִם עַבְדָיִךְ וַאֲגַר עַבְדָיִךְ אֶתֵּן לָךְ כְּכֹל דְתֵימַר אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתָּ אֲרֵי לֵית בָּנָא גַבְרָא דִידַע לְמִקַץ אָעִין כְּצִידוֹנָאֵי.

כצדנים – שכנים ליער לצד אחד היו, ובממשלתו של חירם.

As the Tzedonim. They¹ were neighboring with the forest on one side, and under the kingdom of Chirom.

1. Tzidon and Tzur.

כצידונים – ששכנים לצור היו ובממשלתו של חירם והיו בקיאין לכרות ארזים לביניין כגון קורות לעליות, נסרים לכתלים.

ושכר עבדיך אתן לך – אבל עצי הביניין ינתנו לי בחנם.

מן הלבנון – הלבנון בארץ ישראל היה, ולא היה שואל ממנו העצים אלא שישלח לו חרשי עץ שידעו לכרות העצים, וכן שלח לדוד חרשי עץ.

כצדונים – צידון וצור קרובים, וחירם היה מושל על כלם. וכן זוכר אותם ביחד: מה אתם לי צור וצידון (יואל ד׳:ד׳), צור וצידון כי חכמה מאד (זכריה ט׳:ב׳).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והיה מבקש ממנו שיצוה לעבדיו שיכרתו אותם מהלבנון והוא יתן את שכרם, ושיהיו עבדי שלמה עם עבדי חירם באותה מלאכה לעזרם וללמוד אותה, לפי שלא היו בישראל יודעים לכרות ארזים כצידונים שהיו ממלכות חירם, כמו שאמר (יואל ג׳ ט׳) מה אתם לי צור וצידון, כי היו קרובים זה לזה וממלכות אחת. ועם היות שדוד לא נמנע מלבנות הבית מפני טרדת המלחמה כי אם מהסבה אשר אמר לו יתברך כי דמים רבים שפכת, הנה שלמה אמר לחירם הטעם הנגלה והעלים ממנו הטעם האמתי מפני כבוד אביו. ואפשר לומר גם כן כי גם במה שאמר מפני המלחמה, כוון למה שאמר לו יתברך שלא יבנה הבית איש מלחמ׳ כי אם שר שלום ואיש מנוחה. והמפרשים אמרו שהיה הלבנון מארץ ישראל סמוך לירושלם, ושלא שאל שלמה כי אם עבדי חירם שהיו יודעים לכרות העצים. ואני אחשוב שיער הלבנון אשר היה סמוך לירושלם לא היו שם עצים הרבה יספיקו למלאכת הבנין, ושלכן השתדל שלמה עם חירם, שעבדיו יכרתו אותם מהלבנון אשר בארץ חירם, כי שם היה רבוי הארזים, וכמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ב ד׳) שהיו הצידונים מביאים לדוד, ואופן הפסוקים מורים על שזה הוא האמת כמו שאוכיח אחרי זה:

ושכר עבדיך אתן – ובטלים הן במיעוטן.

תאמר – ב׳ וחברו אמריה תאמר משלי א׳.

כצדנים – במקצת מדוייקים מלא ב׳ יודי״ן אבל לפי מה שכתבתי בשופטים י״ח חסר יו״ד קדמאה.

הלבנון – שם יער.

ויכרתו לי ארזים – לצורך הבנין.

מן הלבנון – אשר היה בארץ חירם.

ועבדי יהיו וגו׳ – גם עבדי יהיו עמהם לעזרה.

כי אין בנו וגו׳ – לזה יכרתו עבדיך.

כצידונים – צור וצידון קרובים זה לזה, והם ממלכה אחת.

ועתה צוה אחר ההוצעה הזאת שמורה שרוצה לבנות בנין גדול והפלא מאד, עד שלא הי׳ בכח דוד אביו לבנותו הגם שהיה מלך גדול ונורא למלכי ארץ, בקש שאלה קטנה מאד, והוא שיתן רשות לאומנים וחרשי עץ אשר במלכותו שיעשו מלאכת שלמה ויעזרו לעבדיו לכרות ארזים מן הלבנון אשר בגבול א״י, שעז״א ועתה צוה ויכרתו – לא בקש שיתן לו ארזים משלו רק אומנים כורתי ארזים, שיעשו מלאכה ביער הלבנון שבא״י, ושהוא ישלם שכר פעולתם כפי שיקוב עליו חירם, ובאר הטעם שמבקש אומנים מאתו, מפני שהוא יודע שלא נמצא בישראל איש יודע לכרת עצים כצדונים.

לכרת עצים – לעשות קורות ולוחות לבנין בית ולכלי תשמיש.

וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים לצורך הבניין¹ מִן יער² הַלְּבָנוֹן שבארצך³ וַעֲבָדַי יסייעו⁴ ויִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ, וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר – תבקש, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים בצורה טובה כַּצִּדֹנִים המתגוררים בצדו האחד של היער⁵ והשייכים לממלכתך⁶ ממלכת צור⁷:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. מצודת דוד. ורד״ק פירש שהלבנון היה שייך לישראל ושלמה לא ביקש עצים אלא רק סיוע בכריתתם, ולענ״ד נראה כי פירש כך שכן שלמה הציע תשלום רק עבור הכריתה ולא עבור העצים עצמם.

4. מצודת דוד.

5. רש״י.

6. רש״י.

7. רד״ק, מצודת דוד.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כא) וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֧עַ חִירָ֛ם אֶת⁠־דִּבְרֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה וַיִּשְׂמַ֣ח מְאֹ֑ד וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙י״י֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לְדָוִד֙ בֵּ֣ן חָכָ֔ם עַל⁠־הָעָ֥ם הָרָ֖ב הַזֶּֽה׃

And it came to pass, when Hiram heard the words of Solomon, that he rejoiced greatly, and said, "Blessed be Hashem this day, who has given to David a wise son over this great people.⁠"

מקבילות במקראתרגום יונתןר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וַהֲוָה כַּד שְׁמַע חִירָם יַת פִּתְגָמֵי דִשְׁלֹמֹה וַחֲדִי לַחֲדָא וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ יוֹמָא דֵין דִיהַב לְדָוִד בַּר חַכִּים עַל עַמָא סַגִיאָה הָדֵין.

בן חכם – אין ספק שההערה לבנות בית לי״י היא חכמה, גם אין ספק שהוא שמע מעבדיו גם מאחרים את חכמת שלמה, וכבר באור המורה שתוף שם חכמה.

ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה – יתכן שלא אמר זה על אלו הדברים ששלח לו שלמה כי לא היה בהם על מה שישמח מצד החכמה שהיה נראה בהם אלא שנאמר כי כאשר שמע דברי שלמה בחכמ׳ הנפלאה שהיתה בו לפי מה שספרו לו המגידים שמח מאד והודה לש״י שנתן לדוד בן חכם יושב על כסאו והנה אמר זה להורות על שמרוב אהבתו את שלמה נתרצה חירם לעשות חפץ שלמה והנה עם כל זה היו דברי שלמה לחירם בחכמה ולזה שלח לו שהוא יעשה חפצו משכר עבדיו בכל אשר יאמר להיותם יותר בקיאי׳ במלאכ׳ כריתת העצים ונשען שלא יכביד לשאול חירם מפני אהבתו את דוד ולזה הודיע כי מרצון דוד היה לבנותו אך מפני שלא יכול נעתק הענין אל שלמה והיישירו גם כן בדבריו אל שזה הבית יהיה נבנה לשם י״י אשר בידו להשפיל ולהכניע כל האויבים והשונאים כאילו כלל בדבריו הפיוס והאיום יחד.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וספר הכתוב ששמח חירם שמחה גדולה בשמעו את הדברים האלה ונתן שבח והודאה רבה לשם יתברך שנתן לדוד בן חכם, לפי שמתוך שאלתו ובקשתו לבנות בית ה׳ הכיר חירם שהיה שלמה חכם, עם יתר הדברים שהיו מלאכיו מספרים אליו ממה שראו בביתו ובמעשיו:

וישמח מאד – לפי שמתוך סדור דבריו הכיר חירם בחכמתו, ובדברי הימים (דברי הימים ב ב׳:ט״ו) מאריך יותר ביופי סדור דבריו, וקצר כאן.

על העם – מולך על העם, והוא מקרא קצר.

ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה – הנה חירם הבין מדברי שלמה כי בלבו מבקש דבר גדול יותר ממה ששאל, כי על אומנים לבד לא היה צריך להציע באורך שדוד אביו לא היה יכול לבנות הבית שזה מורה על גדולת הבנין ושהוא גם כן צריך עזר וסעד אל הבנין, ומזה הבין שרמז לו שהוא יתן לו ארזים משלו, כי בחלק הלבנון שאצל צור היו ארזים וברושים טובים יותר ולרוב מאד, וז״ש ויהי כשמוע ר״ל כאשר הבין דבריו שמח מאד וברך ה׳ אשר נתן לדוד בן חכם – כי זה מורה על רוב חכמתו ששאל מעט כפי המוסר והנמוס ובכ״ז כלכל דבריו כפי תבונתו שחירם בעצמו יבין את זאת להפריז לו כרצונו.

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ – כשהבין¹ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה מהם עלה כי גם לעצים הוא צריך², וַיִּשְׂמַח מְאֹד על שסידר שלמה דבריו בחכמה³ ועל חכמתו הכללית של שלמה⁴, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם מולך⁵ עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה:

1. מלבי״ם.

2. שכן העצים בלבנון היו טובים יותר, אולם עשה זאת בנימוס שביקש דבר קטן ורמז על צורך גדול יותר, מלבי״ם.

3. ובדברי הימים (דהי״ב י׳, ט״ו) האריך הכתוב יותר ביופי סדור דבריו של שלמה המלך, מצודת דוד. ורלב״ג ביאר שיתכן שלא אמר זאת על אלו הדברים ששלח לו שלמה, אלא שנאמר כי כאשר שמע דברי שלמה בחכמה הנפלאה שהיתה בו לפי מה שספרו לו המגידים.

4. שהוא דיבר דברי פיוס וגם איום שבכוחו להכניע את האויבים, רלב״ג.

5. מצודת דוד.

מקבילות במקראתרגום יונתןר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כב) וַיִּשְׁלַ֤ח חִירָם֙ אֶל⁠־שְׁלֹמֹ֣ה לֵאמֹ֔ר שָׁמַ֕עְתִּי אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־שָׁלַ֖חְתָּ אֵלָ֑י אֲנִ֤י אֶֽעֱשֶׂה֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־חֶפְצְךָ֔ בַּעֲצֵ֥י אֲרָזִ֖ים וּבַעֲצֵ֥י בְרוֹשִֽׁים׃

And Hiram sent to Solomon, saying, "I have heard that which you have sent to me; I will provide all the cedar wood and cypress wood that you desire.

מקבילות במקראתרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וּשְׁלַח חִירָם לְוַת שְׁלֹמֹה לְמֵימַר שְׁמָעִית יַת דִשְׁלַחְתָּא לְוָתִי אֲנָא אֲסַפֵּיק יַת כָּל צוֹרְכָךְ בַּאֲעֵי אַרְזִין וּבַאֲעֵי בִירְוָן.

והנה הוסיף חירם ואמר שהוא יעשה כל חפצו בעצי ארזי׳ ובעצי ברושים ויעבירם לו הים ויוציאם אל היבשה אל המקום אשר יבחר שלמה ושם יתיר הקשרי׳ אשר נקשרים בהם העצים קצת׳ בקצתם, והנה הרצון בדוברות קשירת העצים קצתם בקצתם באופן שיוכלו החובלים להעבירם הים, ראדילץ בלעז.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ולענין השאלה השיבו אני אעשה כל חפציך בעצי ארזים ובעצי ברושים, וענין המאמר הזה הוא, שלא היה חפץ שעבדי שלמה ילכו עם עבדיו לכרות ארזים כמו שהוא אמר, כי הוא יעשה כל חפצו.

כל חפצך – מה שתרצה.

ובעצי ברושים – עם כי לא שאל על הברושים הבטיחו לעשות חפצו גם בזה.

וישלח וכו׳,

שמעתי וכו׳ ר״ל הבנתי את אשר שלחת אלי, אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים – לא אמר אעשה את שאלתך רק את כל חפצך ר״ל מה שחפצת בלבך הגם שלא שאלת בפיך שאתה חפץ שאתן לך עצי ארזים מהלבנון אשר בצור וכן אעשה.

וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי – הבנתי¹ אֵת הבקשה אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי, ועל כן אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ – מה שבאמת אתה רוצה² בליבך³ בַּעֲצֵי אֲרָזִים שביקשת וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים על אף שלא ביקשת אותם⁴, ואסייע אף בהובלתם⁵:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. מלבי״ם.

4. מצודת דוד.

5. רלב״ג.

מקבילות במקראתרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כג) עֲ֠בָדַ֠י יֹרִ֨דוּ מִן⁠־הַלְּבָנ֜וֹן יָ֗מָּה וַ֠אֲנִ֠י אֲשִׂימֵ֨ם דֹּבְר֤וֹת בַּיָּם֙ עַֽד⁠־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר⁠־תִּשְׁלַ֥ח אֵלַ֛י וְנִפַּצְתִּ֥ים שָׁ֖ם וְאַתָּ֣ה תִשָּׂ֑א וְאַתָּה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֶת⁠־חֶפְצִ֔י לָתֵ֖ת לֶ֥חֶם בֵּיתִֽי׃

My servants shall bring them down from Lebanon to the sea; and I will make them into rafts to go by sea to the place that you shall designate to me. I will break them there, and you shall carry them away. And you shall provide what I desire, in giving food for my household.⁠"

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

עַבְדַי יֵיחֲתוּן מִן לִבְנָן לְיַמָא וַאֲנָא אֲשַׁוִינוּן תּוּרְנָסִין בְּיַמָא עַד אַתְרָא דְתִשְׁלַח לִי וְאֶרְמִינוּן תַּמָן וְאַתְּ תִּטוֹל וְאַתְּ תְּסַפֵּיק צוֹרְכָי לְמִתַּן מָזוֹן לֶאֱנַשׁ בֵּיתִי.

אשימם דברות – רפסודות קורא להם בדברי הימים (דברי הימים ב ב׳:ט״ו), ובלשון אשכנז פליצין, ובלעז ריץ. קושרין העצים זה עם זה, ומציפין אותן על פני המים, ומוליכין אותן כמו שמוליכין הספינות.

עד המקום אשר תשלח אלי – אשר תודיעני להביאם שם.

ונפצתים שם – כשמתיר אגדן ומוציאן אל היבשה כל עץ ועץ לעצמו, היא קרויה ניפוץ. כל דבר שלם שמחלקים אותו לפרקים קרוי ניפוץ. דיפציר בלעז.

I will make them into rafts. They are referred to as רפסודות in Divrei HaYamim.⁠¹ And in German, flots, and in Old French, res. They would tie logs together and float them on the water, and sail them [in the same manner] as ships are sailed.

To the designation that you designated to me. That you will notify me to bring them there.

We will detach them there. As their binding is untied and they are brought unto dry land each log individually, is called ניפוץ. (Any whole object when it is taken apart, is called ניפוץ.) Depced, in Old French.

1. II Divrei HaYamim 2:15.

אשימם דוברות – בדה״י (דברי הימים ב ב׳:ט״ו) קורא להם רפסודות ובלשון אשכנז וולוס ובלעז רי״ג, קושרין העצים זה עם זה ומצליפין אותם על פני המים ומנהיגים אותם כמו שמנהיגין את הספינה ועל שם כך קורא אותם דוברות כמו וינהג (שמות ג׳:א׳) שתרגומו ודבר.

עד המקום אשר תשלח אלי – אשר תודיעני להביאם שם.

ונפצתים שם – כשמתיר איגודן ומוציאן אל היבשה כל עץ ועץ לעצמו הוא קרוי נפוץ, דיפיצי״ר בלעז.

ואתה תעשה את חפצי לתת לחם ביתי – לפי שצור יושבת על מבואות ים (יחזקאל כ״ז:ג׳) אינה מקום תבואה.

דוברות – הם הקורות הגדולות שקושרין ראשיהן ביחד ומשליכין אותם בים, לכן נקראו דוברות. ובלע״ז: צאטאר״ה.

ונפצתים – אתירם ואשליכם שם. וכן תרגום: וארמינון תמן. ואמר בו לשון נפוץ שהוא ענין פיזור עם השבר, לפי שהדוברות כשמוליכין אותם בים הם קשורות בראשיהם, וכשמוציאין אותם ליבשה מתירין הקשרים ומנפצים הקורות הנה והנה.

לחם ביתי – בשכר עבדי שיכרתו העצים ויוליכום עד המקום אשר תרצה.

ופי׳ ביתי – האוכלים על שלחני. ומה שזכר בדברי הימים (דברי הימים ב ב׳:ט׳) הוא למאכל החוטבים כורתי העצים.

ונפצתים שם – בים הולכין מחוברים זה עם זה ומשמגיע ליבשה מתיר חיבורם ומנפצם ומעלה אחד אחד.

דוברות – נהוגות.

ונפצתים – רוצה לומר: אתיר הקשרים בדרך שיהיו מוכנים לנשאם עץ עץ בפני עצמו וידמה שהים היה מגבול מלכות חירם ולזה רצה חירם להעביר העצים לשלמה עד גבול מלכות שלמה.

מכולת לביתו – רוצה לומר: לאכול לביתו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ועבדיו המה בלבד יורידו העצים מן הלבנון ימה והם יעבירו אותם הים, ואם כן לענין הכריתה ולענין הירידה לים עבדיו יהיו מספיקים לעשותו. ודוברות פי׳ נהוגות שיעבירו העצים ההם בים קשורות הקורות זו בזו כמנהגם, ואחרי צאתם ליבשה יתירו הקשרים כדי להוליך כל אחת מהן בפני עצמה. ונראה שהיה הים בגבול חירם, ולזה ינהיגו עבדיו העצים בים וישימו אותם ביבשה שהוא מגבול ארץ ישראל, וזה מורה שהיה הלבנון בארץ חירם, אחר שעבדיו היו כורתים ומביאים העצים בים עד ארץ ישראל:

דברות – ענינו קורות קשורות יחד להנהיג אותם דרך המים, כי וינהג את הצאן (שמות ג׳:א׳), תרגומו: ודבר, וכן: ורעו כבשים כדברים (ישעיהו ה׳:י״ז).

ימה – אל הים הסמוך ללבנון.

ואני אשימם – רצה לומר: עבדי יקשרום אלו באלו, להנהיגם בים עד המקום אשר תצוה, ושמה יתירו הקשרים, לנפצם ולפזרם אלו מאלו, למען יוכלו לשאת כל קורה לבדה.

ואתה – רצה לומר: עבדיך ישאום משם, להביאם למקום הבנין.

את חפצי – בעבור עצי יערי ועבודת אנשי, תמלא חפצי בתת לחם לאנשי ביתי.

עבדי יורידו מהלבנון שבגבול צור אל הים, וקבל עליו להוליכם עד המקום שיפרט שלמה, ומשם ישאם לירושלים, והתנה עמו שבעבור זה תעשה את חפצי לתת לי לחם ביתי.

דברות – אחברם יחד ואעשה מהם כלי שיט עד שעבדי ינהיגום על חוף הים אצל יפו, ושם יתירו חבורם, ואתה ע״י עבדיך תשאם אל היבשה; ושם דוברות משרש דבר שענינו נהג כמו ידבר עמים תחתנו (תהלים מ״ז), וגם שרש דיבור מקור הוראתו נהג איש אל רצוננו בערוך לפניו טענותינו, ושרש אמר מלשון את ה׳ האמרת (תבא) והתעמר בו (תצא) ר״ל הוציא דבריו כשר וגדול המצוה אל עבדיו ואינו נותן טעם לדבריו.

עֲבָדַי יֹרִדוּ את העצים מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה – אל הים הסמוך ללבנון¹, וַאֲנִי אֲשִׂימֵם – אצווה לקשור אותם בצורה של² דֹּבְרוֹת – רפסודות³ ולהובילם בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי – תודיעני⁴, וְנִפַּצְתִּים – ואתיר⁵ את הקשרים ואוציאם ליבשה⁶ שָׁם, וְאַתָּה תִשָּׂא – תִּטוֹל אותם⁷, וְכתמורה לעצים ולפועלים⁸ אַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי האוכלים על שולחני⁹:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. רש״י. קורות שקושרים ראשיהן ביחד, רד״ק.

4. רש״י.

5. רד״ק.

6. רש״י, רלב״ג.

7. תרגום.

8. מצודת דוד.

9. רד״ק.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כד) וַיְהִ֨י חִיר֜וֹם נֹתֵ֣ן לִשְׁלֹמֹ֗ה עֲצֵ֧י אֲרָזִ֛ים וַעֲצֵ֥י בְרוֹשִׁ֖ים כׇּל⁠־חֶפְצֽוֹ׃

So Hiram gave Solomon cedar wood and cypress wood, all that he desired.

מקבילות במקראתרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וַהֲוָה חִירָם יָהֵיב לִשְׁלֹמֹה אֲעֵי אַרְזִין וַאֲעֵי בִּירְוָן כָּל צוֹרְכֵיהּ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(כד-כה) וספר שכן היה שחירם נתן לו עצי ארזים ועצי ברושים ושלמה נתן לו ללחם ביתו עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן כתית מדי שנה בשנה – ופה לא השלים הספור, והשלימו עזרא בד״ה, שאחר השליחות הזה הנזכר פה, שנרצה לו לתת לו עצים משלו, חזר שלמה ושלח אליו השליחות שנזכר בד״ה כאשר עשית חסד עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו – ר״ל הלא זה דומה כמו שעשית עם דוד ששלחת לו ארזים משלך, וכן הבטחת לעשות עמדי, אבל אני הנה בונה לשם ה׳ אלהי וכו׳ והבית אשר אני בונה גדול – וע״כ תוסיף בחסדך לשלוח ג״כ איש חכם לעשות בזהב ובכסף וכו׳ ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון הוסיף שני דברים איש חכם לעשות בזהב, גם שישלח אלגומים, והוסיף עוד ולהכין לי עצים לרוב, ושם פרט שכר העבדים החוטבים וכורתי העצים, שלהם נתן עשרים אלף כור חטים וכן שעורים, וגם יין ושמן כ״א עשרים אלף בתים, וע״ז באה התשובה מן חירם פעם שנית בכתב ששלח לו איש חכם יודע בינה לחירם אביו, וכן גלה לו שנרצה בהשכר שפרט לעבדי חירם ושהוא יביא לו העצים על ים יפו שמשם יעלם לירושלים.

וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ¹:

1. ובדברי הימים מובא העניין בפירוט, מלבי״ם.

מקבילות במקראתרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כה) וּשְׁלֹמֹה֩ נָתַ֨ן לְחִירָ֜ם עֶשְׂרִים֩ אֶ֨לֶף כֹּ֤ר חִטִּים֙ מַכֹּ֣לֶת לְבֵית֔וֹ וְעֶשְׂרִ֥ים כֹּ֖ר שֶׁ֣מֶן כָּתִ֑ית כֹּֽה⁠־יִתֵּ֧ן שְׁלֹמֹ֛ה לְחִירָ֖ם שָׁנָ֥ה בְשָׁנָֽה׃

And Solomon gave Hiram twenty thousand measures of wheat for food to his household, and twenty measures of beaten oil; so Solomon gave to Hiram every year.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וּשְׁלֹמֹה יָהֵיב לְחִירָם עַסְרִין אַלְפִין כּוֹרִין חִיטִין פַּרְנוּס לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ וְעַסְרִין כּוֹרִין מִשְׁחָא כְּתִישָׁא כְּדֵין יְהֵיב שְׁלֹמֹה לְחִירָם שְׁנָא בִּשְׁנָא.

מכלת לביתו – לשון מאכל.

שמן כתית – שמן נקי, שאין זיתים נטחנים בריחים, אלא כותש במכתשת, ואין מעלה שמרים כל כך כמו הטחון.

Food for his household. אלפים is an expression of food [מאכל].

Crushed oil. Pure oil, because the olives were not ground in a mill but were crushed with a mortar, and this does not stir up as much dregs as ground [olives].

מכלת – לשון פרנסה כמו ויכלכל יוסף (בראשית מ״ז:י״ב) ובדברי הימים הוא אומר: נתתי חטים מכות לעבדך (דברי הימים ב ב׳:ט׳) והן מיני חטים שאין אדם יכול להפיג קליפתן כשאר חטין שאדם חובט אותן על ידי דישה או על ידי מקל אלא אם כן כותש אותן במכתשת ואז ידיקנו ומפיל קליפתן ואותן חטין נקראין בלעז אשפלצ״א.

שמן כתית – שמן נקי שאין זיתיו נטחנין בריחים אלא כותשן במכתשת ואין מעלה שמרים כל כך כמו הטחון.

מכולת לביתו – כמו: מאכל. ומשפט המלה: מאכולת, ונבלעת האל״ף בדגש. וכתרגום יונתן: פרנוס לאנש ביתיה.

שנה בשנה – כל זמן שהתעסקו עבדי חירם במלאכת שלמה.

מכולת לביתו – בא הדגש להביא האל״ף.

שמן כתית – והוא הנבחר שבשמנים כמו שנתבאר בתורה מענין שמן המנורה והנה היו כותשין הזיתים במכתש בלא טחינה ומה שהיה יוצא ממנו מן השמן הוא שמן כתית ואחר זה טחנוהו להוציא הנשאר מהשמן וכבר נזכר בספר דברי הימים מה שהיה נותן שלמה בשכר עבדי חירם לשנה אמנם בזה המקום זכר מה שהיה נותן שלמה לחירם שנה בשנה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ולפי שהיער היה מהמלך חירם ראה שלמה לתת לו בעד זה עשרים אלף כרים חטים ועשרים אלף כרים שמן מדי שנה בשנה למאכל ביתו, כי עם היות שלא שאל חירם כי אם חטה בלבד, ולא שאלו כי אם שיתנם לו בלבד פעם אחת ולא ישנה לו, הנה שלמה ברוחו הנדיבה נתן לו חטים ושמן הרבה מאד וזה מדי שנה בשנה. וה״ר דוד קמחי כתב מדי שנה בשנה בעוד שהתמיד כריתת העצים מהלבנון, ויותר נכון לומר שהיה נותן תמיד מדי שנה בשנה המאכל הזה כל ימי חירם, כמנהג המלכים לתת לאנשים הסרים אל משמעתם ומשרתים אותם, וזה היה לשלמה כבוד גדול שיהיה מלך חירם נושא ממנו משאת בכל שנה ושנה כעבד המקבל חסד מאדוניו:

מכלת – משפט המלה מאכולת ונבלעה האל״ף בדגש רד״ק בפירוש ומכלול דף קי״ג.

כתית – עשוי מזיתים כתושים, שהוא יותר טוב מהעשוי מזיתים טחונים.

כה יתן – כן היה נותן.

מכלת – כמו מאכולת רוצה לומר: מאכל לאנשי ביתו.

שמן – על שחירם הוסיף על שאלתו, בתת לו עצי ברושים הוסיף גם הוא על שאלת חירם, בתת לו שמן.

שנה בשנה – במשך הזמן אשר כרתו העצים מהלבנון.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

מכלת – משרש אכל או כלה שמקורם בנפל מהם האות הנחה נשאר כל.

כתית – תרגמתי כפי תרגום שד״ל בפרשת תצוה Jugfernöl, vergine, שאין צורך לחמם הזתים תחלה לרככם כדי לעצרם בבית הבד, רק מוציאים מהם השמן בכתישה דקה וקלה, ומזה שמו כתית לשון ואכת אתו טחון היטב (פרשת עקב), ובזהב העגל הוצרך לומר טחון היטב, שאל״כ מתיבת ואכת היינו שומעים שעשאו פתיתים גדולים בהכאה עליו.

וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת – מאכל¹ לְאנשי² בֵיתוֹ, וְעל אף שלא ביקש³ נתן עֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית – נקי⁴ העשוי מזיתים כתושים⁵ והנבחר שבשמנים⁶, כֹּה יִתֵּן – כך היה נותן⁷ שְׁלֹמֹה לְחִירָם מידי שָׁנָה בְשָׁנָה בכל השנים בהם חירם כרת עצים לשלמה⁸: פ

1. רש״י, רד״ק.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. רש״י.

5. מצודת ציון.

6. מלבי״ם.

7. מצודת ציון.

8. רד״ק, מצודת דוד.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כו) וַֽיהֹוָ֗הי״י֗ נָתַ֤ן חׇכְמָה֙ לִשְׁלֹמֹ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר⁠־ל֑וֹ וַיְהִ֣י שָׁלֹ֗ם בֵּ֤ין חִירָם֙ וּבֵ֣ין שְׁלֹמֹ֔ה וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית שְׁנֵיהֶֽם׃

And Hashem gave Solomon wisdom as He promised him. And there was peace between Hiram and Solomon; and the two made a treaty together.

מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וַיָי יְהֵב חוּכְמְתָא לִשְׁלֹמֹה כְּמָא דְמַלֵיל לֵיהּ וַהֲוָה שְׁלָמָא בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וּגְזָרוּ קְיַם תַּרְוֵיהוֹן.

(כו-כז) וי״י נתן חכמה לשלמה וגו׳ מס מכל ישראל – לצורך הביניין.

ויהי המס – פתר׳: ויעל המס לשכר שלשים אלף איש.

וי״י נתן חכמה לשלמה – טעם הספור הזה הנה כי ברוב הבנינים אשר בנה נראתה חכמתו כמו שאמר במלכת שבא: ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה וגו׳ (מלכים א י׳:ד׳).

ויהי שלום – והלא גם עם המלכים האחרים היה לו שלום, אלא שלום קיים וחזק בברית שכרתו שניהם, והספיק לו עצים לבנין זה אשר בנה.

ויהי שלם בין חירם – גם זה מחכמת שלמה.

וי״י נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה – מגיד שרוב חכמת שלמה היה סבה אל שהיה שלום בין חירם ובין שלמה כי מפני חכמתו אהב אותו חירם.

והנה זכר הכתוב אחרי זה וה׳ נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום וגו׳, להגיד שעם היות חירם אוהב לדוד כל הימים ושמפני אהבתו שלח אל שלמה דברים טובים דברים ניחומים, הנה אחרי כן קיימו וקבלו השלום וברית אמת ביניהם לא בעבור אהבת דוד כי אם בעבור חכמת שלמה ומעלתו ומתנתו, כי רבים יחלו פני נדיב, זהו הנמצא מהספור הזה כאן בספר מלכים: ואמנם בספר דברי הימים כתוב הענין הזה בענין אחר ודברים נאים וצחים נאמרו בו שמה, והנני מעתיקם פה ואפרש אותם: (דברי הימים ב ב׳ ג׳ וכו׳) וישלח שלמה לחירם מלך צור לאמרו כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו, הנה אני בונה בית לשם ה׳ אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת סמים ומערכת תמיד ועולות לבקר וערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה׳ לעולם זאת על ישראל, והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אדוננו מכל האלהים, ומי יעצור כח לבנות לו בית כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו, ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובברזל ובארגון ובכרמיל ותכלת ויודע לפתח פתוחים עם החכמים אשר עמי ביהודה ובירושלם אשר הכין דוד אבי, ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלמוגים מהלבנון כי אני ידעתי אשר עבדיך יודעים לכרות עצי לבנון והנה עבדי עם עבדיך, ולהכין לי עצים לרוב כי הבית אשר אני בונה גדול והפלא, והנה לחוטבים לכורתי העצים לתתי חטים מכות לעבדיך כורים עשרים אלף ושעורים כורים עשרים אלף ויין בתים עשרים אלף ושמן בתים עשרים אלף: ויאמר חירם מלך צר בכתב וישלח אל שלמה באהבת ה׳ את עמו נתנך עליהם מלך, ויאמר חירם ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ אשר נתן לדוד בן חכם יודע שכל ובינה אשר יבנה בית לה׳ ובית למלכותו, ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחירם אבי, בן אשה מן בנות דן ואביו איש צורי יודע לעשות בזהב ובכסף ובנחשת בברזל באבנים ובעצים בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פתוח ולחשוב כל מחשבת אשר ינתן לו עם חכמיך וחכמי אדוני דוד אביך, ועתה החטים והשעורים השמן והיין אשר אמר אדוני ישלח לעבדו, ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך ונביאם לך רפסדות על ים יפו ואתה תעלה אותם ירושלם: ופי׳ הפסוקים האלה אצלי כך הוא, כבר נזכר בספר שמואל (שמואל ב ה׳ י״א) שחירם שלח לדוד עצי ארזים לבנות בית לשבת בו, ולזה היה מה שאמר לנתן הנביא (שם ז׳ ב׳) ראה נא אנכי יושב בבי׳ ארזי׳ וארון השם בתוך היריעה, ואתה תמצא בדברי הימים (דברי הימים א כ״ח י״א) שדוד קודם מותו נתן לשלמה בנו תבנית הבנין, ועשה נדבה רבה לבית האלהים, ושם נאמר (שם כ״ב ב׳) ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית לבנות בית האלהים וברזל לרוב ולמסמרים לדלתות השעורים ולמעברות הכין דוד ונחשת לרוב אין משקל ועצי ארזים לאין מספר כי הביאו הצידונים והצורים עצי ארזים לרוב לדוד, ואמר עוד (שם י״ד ט״ו ט״ז) והנה בעניי הכינותי לבית השם זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרוב היה ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף ועמך לרוב עושי מלאכה חוצבים וחרשי אבן ועץ וכל חכם בכל מלאכה לזהב ולכסף ולנחשת ולברזל אין מספר קום ועשה כי ה׳ עמך: וכל זה יורה שהיו לדוד עצי ארזים הרבה שהביאו לו הצורים והצידונים והיו אצלו מוכנים לבית ה׳, ולזה שלח שלמה לומר לו כאשר עשית עם דוד אבי, והכתוב הזה חסר הנשוא, ועינינו כמו שעשית עם דוד אבי ששלחת לו ארזים ולבנות בית לשבת בו, כן ראוי שתעשה עמדי בהיות תכלית שאלתי יותר טוב ונבחר מתכלית שאלת אבי, כי הוא שאל ממך הארזים לבנין ביתו ואני לבנין בית ה׳. והגיד לו קדושת הבנין באמרו להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת, ר״ל לקדשו בפני העמים, כי בביתו יתפרסם מעלתו וקדושתו מפאת נפלאותיו וליוקר העבודה אשר יעבדו שמה, אם ראשונה הקטורת וזה במזבח הזהב, ואם המערכת תמיד, ואמר זה על המנורה שיערוך אותה הכהן בבקר בבקר, והשלחן שהיה לחם הפנים נערך עליו, ואם העולות התמידות בבקר ובערב, ואם המוספים בשבתות ובחדשים ובמועדי ה׳.

ואמר שלא יחשוב חירם שיש בעבודה הזאת דבר בטל ומותר, אבל כלה חיוב גדול כפי מה שצותה תורה, וזהו אמרו לעולם זאת על ישראל והודיעו שיהיה הבית הזה גדול מאד כפי גודל השוכן בקרבו יתברך, כי גדול אדוננו מכל האלהים, רצה לומר כי הוא השליט והסבה וכלם עלולים ומושפעים ממנו. ואמנם אמרו ומי יעצור כח לבנות לו בית כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, אין ענינו על ההגבלה במקום, כי הוא יתברך אינו גשם ולא יוקף במקום לא מהעליונים ולא מהתחתונים, אבל ענינו שהבית המקודש היה מורה על מדרגות הנמצאים גשמיי׳ ורוחניים כמו שיבא אחר זה, ולזה יעיר על מעלתו יתברך וקדושתו שהוא נמוס כל הנמצאות וסדרם.

ואמר שאין ראוי לחשוב שהיה שלמה מדמה בנפשו שהבית אשר יעשה יורה על מעלת האל יתברך ורוממותו מפני הוראתה על מעשיו ושיהיה זה בשלמות, כי הנה הנמצאי׳ עצמם עליונים ותחתונים עם היותם בטבעיהם מורים על הנימוס המושכל אצלו יתברך, לא יורו על אמתתו והנמצא וחלקיו רחוקים לאין שיעור משלמות הנמוס המושכל האלהי ההוא, עד שאין לו יחס אליו כלל, וכל שכן שלא יהיה לו ערך בזאת ההודאה לבית המורה עליהם, אך יהיה ענין הבית להורות דבקות העובד, וזהו להקטיר לפניו, כי היה הקטורת היותר רוחנית מהעבודות ומעידה על סודות המציאות הרוחני כמו שיבא. ואחרי שהודיעו על זה שאל ממנו איש חכם לעשות באותם המלאכות אשר זכר. וארגון הוא הארגמן, ושאל עליו בעבור הפרוכת, והפתוחים הם הציורים שעושים בולטים בזהב ובכסף ובנחשת ובעצים ובאבנים, ושאל עם זה עצי ארזים וברושים ואלמוגים, ומהפרשים אמרו שאלמוגים הם העצים האבניים הנולדים בים שקוראים קורא״ל, ושאמרו מהלבנון יחזור לארזים ולברושים שזכר, ולפי שבתשובת חירם לא נמצא זכר לאלמוגים ולא נכנסו בכל מלאכת הבנין, לכן אמרתי שהארזים הם ממינים מתחלפים, ויש מהם ספוגיים שאינם כל כך טובים, ומהם מקשיים וזהו הברוש, והיותר טובים מהארזים הם האדומים, ומאלה כתבו הטבעיים שלא יבא בהם עפוש בזמן רב, והארזים שהם מזה המין היותר מובחר יקראו ארזים אלמוגים, אבל אינם כלם כי אם עצי הלבנון, והאלמוגים אשר נזכר אחרי כן (בסי׳ י׳ י״ב) שעשה שלמה מסעד לבית ה׳ ולבית המלך וכנורות ונבלים לשרים, כבר נזכר שבאו אליו מאופיר באניות שהיו מביאים הזהב, אבל לא היו האלמוגים מהלבנון ולא מהים ההוא אשר בארץ חירם, כמו שאפרש אחר זה במקומו.

ואמר שיהיה כמות הארזים רב לפי שהבית יהיה גדול והפלא, ר״ל גדול ע״ד פלא ויצטרך לעצים הרבה. והנה היתה כוונת שלמה לבנות בית למלכותו עם בנין בית ה׳, ולזה שאל ארזים הרבה, וכמו שנאמר שמה בדברי הימים ויאמר שלמה לבנות בית לשם ה׳ ובית למלכותו, אבל לא שלח לדבר לחירם כי אם מבנין בית ה׳ לפי שהוא היה העקר, וחירם בחכמתו הבין אמתת כוונתו כמו שאזכור. והנה שלמה הגביל מיד השכר אשר יתן לעושי המלאכה מהחטים מכות (שפי׳ טחונים) והשעורים והיין והשמן, ואמרו המפרשים שהשכר הנזכר בכאן היה לעבדי חירם חלף עבודתם, והחטים והשמן הנזכר בספר מלכים היה מתנה לחירם שנה בשנה מלבד שכר עבדיו, ואם היה הלבנון מארץ חירם כמו שאמרתי, ואדם לא יוכל לכרות עצים שלא ברשות המלך, הנה היה מהראוי ששלמה יתן לחירם החטים והשמן לביתו בעד השדה, ר״ל בשכר הקרקע שהיה שלו והעצים, ויהיה עם זה נותן גם כן לעבדיו חטים אחרים ושעורים ויין ושמן חלף עבודתם בכריתת העצים והבאתם עד הים והעברתם בים עד הניחם בארץ ישראל. ואפשר לומר שבספר דברי הימים לא נאמר ולא העיד הכתוב שנתן שלמה זה לעבדי חירם, אבל אמר ששלח לומר לחירם שיתן זה לעבדיו חלף עמלם ועבודתם ולא זכר שום דבר שיתן אל המלך ושחירם הודה בדבר, האמנם אחרי כן ראה שלמה להרחיב מתנתו ולתת לחירם החטים והשמן מדי שנה בשנה שהיא מתנה יותר גדולה, ולא חשש ליין ולשעורים שהיה לחם ומזון מיוחס לעמלים ועובדי האדמה, והיה זה לפי שחירם קבל הדבר על עצמו ואמר אני אעשה כל חפציך בעצי הארזים, וחשב לעשות המלאכה כלה על יד עבדיו אנשי ביתו, ולכן שלמה לא חשש לתת דבר לעבדיו ונתן המתנה כפלי כפלים לפי רוב השנים למלך חירם עצמו, וזכר עזרא בדברי הימים מה ששלח שלמה לומר לחירם, לפי שזכר השליחות בשלמות, והנביא כתב בספר מלכים מה שנשאר באחרונה מוסכם ביניהם וכמה נשארה המתנה בכל שנה. וספר הכתוב שם שאמר חירם, ר״ל בביתו בקול רם, נגד כל עבדיו ואנשיו ושלחו גם כן בכתב כדי שיראו אותו העמים כלם שמלכות שלמה לא היה חסד אליו ולא לדוד אביו, כי עם היותו כבוד גדול ומעלה רמה ונשאה, הנה כבוד חכמים ינחלו וראוי היה אליו המלכות והממשלה על חכמתו, אבל היה החסד לישראל, כי מאהבת השם אותם נתן את שלמה מלך עליהם מפני חכמתו, וישראל היו המרויחים יותר בהמלכתו, והחסד האמתי לדוד היה בתת לו בן חכם, ולכן נתן ההודאה לאלוה יתברך שנתן לדוד בן חכם יודע שכל ובינה, רוצה לומר יודע שכל בעיוניות ובינה במעשיות, ולא היה ההודאה אליו ית׳ על אשר נתן לו את המלכו׳ כי אם על אשר נתן לו החכמה והמדע, לפי שהיא היתה הסבה בכל הכבוד המעלה והשלטנות ההוא, וגם כן להיות חכמתו למעלה מהמנהג הטבעי כמו שזכרתי בשערים, וכאלו אמר שהחסד הנעשה לדוד היה חכמת שלמה, והמלכות הוא חסד נעשה לישראל, ולזה אמר ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ, לומר שלהיותו אלהי ישראל השגיח עליהם לתת להם שלמה למלך, ולהיותו עושה השמים והארץ עשה שלמה בצלם דמות תבניתו ויפח באפיו נשמת חכמה שהיתה חכמתו על דרך הפלא כבריאת השמים והארץ. ולפי ששלמה אמר שאביו נתעסק בבנין ביתו והוא בבנין בית ה׳, השיבו חירם כאוהב דוד ומשיב בעד כבודו ואמר אשר יבנה בית לה׳ ובית למלכותו, ר״ל ועם היות שאתה שלמה אמרת שאין דעתך לבנות כי אם בית לשם ה׳, ידעתי בני ידעתי שג״כ תבנה בית למלכותך כי זהו הראוי למלכים לעשותו כאשר עשה אביך. והשיב לשאלתו שיעשה כל חפצו, ועל ענין השכר כי יעשה כדברו, כי לא רצה להשיבו על זה דבר קטן או גדול (ע״כ פי׳ הפסוקים מד״ה:) ואחרי פי׳ הכתובים אומר שאין חלוף וסתירה בשני הספורים האלה. אם בשלחיות שהיו בין שלמה לחירם שהוא החלוף הראשון, לפי שכבר כתבתי שחירם בתחלת מלכות שלמה שלח אליו דברי שלום ואמת כמנהג המלכים, ואז שלמה בתשובתו שלח אליו על דבר הארזים, וחירם השיבו עליהם כמו שנזכר כל זה כאן בספר מלכים, אמנם עזרא בדברי הימים לא חשש לזכור השליחות שלא היה בו ענין עצמי ולא מתיחס אל ענין הבית, כי אם שתי השליחיות האחרים שבהם תוכן הענין. ואמנם בחלוף השני אומר ששלמה לא היה צריך מחירם כי אם הארזים בלבד, והנה תראה זה מהתחלת הדברי׳ כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים וגומר, ולא זכר שאר הדברים ששאל, ושלא הגביל שכר על דבר אחר כי אם על כריתת העצים, ושהיו לשלמה אנשים חכמים ביהודה וישראל לעשות כל אותם הדברים אשר שאל (כמו שאמר עצמו בדבריו) זולת הארזים, וגם כששלח בעד חירם מצור לא שאל עליו לחירם המלך אבל המלך שלמה מעצמו שלח בעדו, וגם הוא לא עשה כי אם מלאכת הנחשת בלבד, וכל זה יורה שכוונת שלמה בשאלתו לחירם היה בלבד בארזים לא בדבר אחר, אבל ראה להטפל בשאלתו דברים אחרים, כדי שאעפ״י שחירם לא ימלא שאלתו בדבר הראשון שהוא איש חכם לפעול, להיותו מהקשה שימצא אדם יודע בכל הדברים האלה, כי הנה בצלאל אשר היה מלא רוח חכמה כולל בזה היה מאת השם כמו שנזכר שמה (שמות ל״א), ולזה הרבה שלמה לשאול דבר קשה המצאו כדי שחירם לא יוכל לעשות בזה שאלתו ולכן יתרצה בענין הארזים, ומנהג הוא בנבונים לשאול הרבה כדי שלמעט יתנו להם הקצת הנרצה אצלם, עם היות שחירם בטוב לבבו נתרצה לשאלת שלמה כלה ולא הפיל מכל דבריו ארצה, ומפני זה לא כתב הנביא בספר מלכים כי אם תכלית השאלה וכוונת שלמה שהיה בארזים בלבד, ועזרא בספר דברי הימים ראה לכתוב השאלה כלה מהצריך ומהבלתי צריך, להראו׳ חכמ׳ שלמה ואהב׳ חירם אותו בתשובתו. ואמנם אל החלוף השלישי מהשכר אשר נתן שלמה, אם היה שנודה לדברי המפרשים שנתן לחירם מה שזכר בכאן ולעבדיו מה שנזכר בדברי הימים, אין ספק שהנביא כאן ראה לכתוב מה שהיה נותן לחירם מדי שנה בשנה שהיא מתנה גדולה מאד ולא חשש לזכור מה שהיה נותן לעושי המלאכה, לפי שלא היה בזה שום מעלה, כי בידוע הוא שכל אדם יתן לאכול ולשתות לאנשים העמלים במלאכתו ובעניניו וכל שכן המלך, ועזרא בדברי הימים רצה לכתבו לבל נחשוב שחירם היה נותן המאכל לעבדיו, כי שלמה היה מאכיל המלך והעבדים כלם. והיותר מתישב אצלי הוא מה שכתבתי, ששלמה לא נתן כי אם לחירם בלבד והוא היה מאכיל עבדיו, כי הוסיף המלך במתנתו, ועזרא לא כתב כי אם דברי שלמה הראשונים. ואמנם החלוף הנמצא בסדר הדברים, שאין מה שכתב הנביא בכאן בספור הדברים ששלח שלמה לאמר לחירם וחירם לשלמה דומים ומסכים למה שכתב עזרא בדברי הימים, כבר כתבתי בהקדמת הספר הזה שהיו הענינים האלה נכתבים בקצור מאנשי הדור בקרב ישראל, והנביא קבל הדברים מהאל יתברך וכתב אותם בספר כפי הלשון והדברים היותר קרובים לאמתת הענין, אמנם עזרא ראה לכתוב הענינים האלה וסדר הדברים המתיחסים כפי הענין ביותר נאה ויפה שבדרכים לעיניו, כי כן הוא דרך כותבי ספרי דברי הימים, והוא היה מדבר ברוח הקדש וענינו לסדר הדברים באופן נאות מסכים לאמתת המאורע ואין כאן חלוף ואין כאן סתירה. והיוצא מכל הספור הזה הוא, להודיע השתדלות שלמה ונדיבות רוחו במה שהשתדל עם חירם מלך צור להביא עצי ארזים ועצי ברושים מארצו ועל יד עבדיו, והמתנה אשר נתן לו מדי שנה בשנה מהחטים והשמן למאכולת ביתו, והיה כל זה להקנות פועלים ראוים לאותה מלאכה כפי מה שצריך למעלת הבנין:

ויהי שלום – בעבור רוח החכמה הנמצא בשלמה, חפץ חירם להיות עמו בשלום.

וה׳ נתן חכמה לשלמה – ספר כי השלום שהיה בין שלמה ובין חירם לא היה מצד שהיה לו אהבה עם דוד אביו, רק מצד חכמת שלמה, כי מה שעשה חירם שלום עם דוד היה בעבור שהיה איש מלחמה כובש ארצות והיה צריך לעזרתו, ומה שהיה לו שלום עם שלמה היה בעבור רוב חכמתו, ושלזה הוסיף לכרות עמו ברית האהבה.

ברית – שלום לעזור איש את רעהו, ואף על פי שעיר צור וצידון בנחלת אשר או זבולון, לא השתדל דוד לגרשם מפני שאנשי מסחר ושונאי מלחמות היו ולא הרעו לישראל, וגם יעקב בברכתו לזבולון הבטיחו שירכתו תגיע עד צידון ומשמע עד עד ולא עד בכלל.

וַיהוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה שנראתה בבנייניו אשר בנה¹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ – הבטיח לו, ובזכות חכמה זו² וַיְהִי – היה שָׁלֹם איתן³ בֵּין חִירָם שאהב את שלמה⁴ והיה חפץ בקרבתו בשל רוח החכמה שהיתה בו⁵ וּבֵין שְׁלֹמֹה, וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם:

1. רד״ק.

2. מלבי״ם.

3. רד״ק.

4. רלב״ג.

5. רש״י, רלב״ג.

מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כז) וַיַּ֨עַל הַמֶּ֧לֶךְ שְׁלֹמֹ֛ה מַ֖ס מִכׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י הַמַּ֔ס שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃

And King Solomon raised a levy out of all Israel; and the levy was thirty thousand men.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וּמַנֵי מַלְכָּא שְׁלֹמֹה מַסְקֵי מִסִין מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַהֲוָה מַסְקֵי מִסִין תְּלָתִין אַלְפִין גַבְרָא.

ויהי המס – עולה לשכר של שלשים אלף איש.

The tax consisted of. Which amounted to the wages of thirty thousand men.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ויעל המלך שלמה מס – כמשפט המלוכה, כמו שנאמר: ואתם תהיו לו לעבדים (שמואל א ח׳:י״ז). ופירוש: על המס (מלכים א ה׳:כ״ח) – כמו שפירשנו בספר שמואל (רד״ק שמואל ב כ׳:כ״ד).

ויהי המס שלשים אלף איש – והנה מצאנו: ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד (מלכים א ט׳:כ״ב) כי הגרים היו החוצבים והסבלים. ואם תאמר כי כסף העלה מס על שכר שלשים אלף, מה טעם לומר: חדש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו (מלכים א ה׳:כ״ח). אלא נאמר כי כריתות העצים בלבנון לא היתה עבודה קשה כמו חציבת האבנים בהר ונשאם בכתף, וכריתות העצים בלבנון לא היתה עבודה אלא אומנות לכרות אותם, ומשם היו מביאים בעגלות עד הים. ועוד, כי הגרים לא היו אלא מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות (דברי הימים ב ב׳:ט״ז), והנה עשה השבעים אלף סבלים ושמנים אלף חוצבים ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים (דברי הימים ב ב׳:י״ז), אם כן, השלשים אלף שהיו בלבנון בני ישראל היו. והיו שם עם עבדי חירם.

ואלה השלשים אלף היו מתחלפים מחדש לחדש כי לא היו בלבנון מאלה שלשים אלף אלא עשרת אלפים בחדש (מלכים א ה׳:כ״ח), וכל עשרת אלפים היו בלבנון ארבעה חדשים בשנה, ושמנה חדשים בביתו. הנה שלש פעמים עשרת אלפים שלמה להם השנה בלבנון. והמשל לך בראובן שמעון ולוי, כיצד? הלך ראובן בתשרי ושמעון ולוי היו בביתם, שמעון הלך במרחשון וראובן ולוי היו בביתם, הלך לוי בכסליו וראובן ושמעון בביתם, הלך ראובן בטבת ולוי ושמעון בביתם, הלך שמעון בשבט וראובן ולוי בביתם, הלך לוי באדר וראובן ושמעון בביתם, וכן לששה חדשים האחרים.

ויעל המלך מס מכל ישראל – הנה היה ענין זה המס כמו שזכר שהוצרכו לברור מישראל שלשים אלף יהיו על מלאכת כריתת העצים והבאתם באופן שלא יכבד מאד עליהם והוא שכבר יחלקו לשלש כתות תהיה כל כת חדש אחד בלבנון ושנים חדשים בביתו.

(כז-כח) החמשה עשר הוא להודיע שראוי בכל ענין שיהיו בו ממונים ורבים בדרך שישתדלו שלא יחסר התקון בו ולזה תמצא ששם שלמה ממונים רבים רודים בעם העושים במלאכה והוכרח להשים הממונים ההם גרים מפני שקדם על המלאכה כי יכבד מאד לישראלים אם יעשו ככה ולזה תמצא בישראלים שהעלה שלמה למס ושלחם לבנונה שסדר הענין באופן שלא יכבד מאד עליהם והוא שיהיו חדש בלבנון ושני חדשים בביתם וכזה תמצא שסדר בכלכול ביתו וכל המצטרך לו שנים עשר נציבים יכלכלוהו כל אחד חדש אחד במה שלקט מהמס מהחלק מישראל הבאים לגורלו שאם היה זה המנוי לאיש אחד יכבד עליו מאד ויחסר מפני זה התקון במה שיעשהו.

ויעל המלך וגומר. בפסוקים האלה יש להתעורר על המס שנזכר בכאן שהעלה המלך שלמה מכל ישראל שלשים אלף איש וגומר, ואחרי זה בספור שלמה נאמר שמבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הגרים היו עובדים במלאכה כמו שיבאר. וחלוף שני שכאן נאמר שהיו שרי הנצבים אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות, ובדברי הימים נאמר שהיו שרי הנצבים האלה המנצחים שלשת אלפים ושש מאות, והנה המפרשים כתבו שהעלה המלך שלמה מס מכל ישראל ושלא היה המס הזה כסף או זהב, אבל שהעם נתנו אנשים או הם התנדבו מעצמם לעזרת ה׳ ושהיו שלשים אלף איש, לא שיעבדו כלם יחד אבל כל אחד מהם היה יושב בלבנון עם עבדי חירם לכרות הארזים חדש אחד ושנים חדשים בביתו, ואם כן מהשלשים אלף אשר התנדבו או נתנו בדרך מס למלאכה לא היו כי אם עשרה אלף מתמידים בעבודה ובשירות ההוא. ולפי דעתי לא היו עם עבדי חירם עבדי שלמה לכרות העצים, כי חירם לא נתרצה בזה כי אם לכרות העצים ולהביאם על ידי עבדיו בלבד כמו שפירשתי למעלה, אבל ענין הכתוב הוא ששלמה הכין לזאת המלאכה פועלים הרבה ועצים רבים, מהם היו מהלבנון אשר לחירם שכרתו אותם עבדיו כמו שנזכר, ומהם היו מן יער הלבנון הסמוך אל ירושלם שהיה מארץ ישראל, ולכרות העצים האלה העלה המס מכל ישראל באופן אשר זכר.

מס מכל ישראל – המס היה, שנתנו אנשים ללכת הלבנון, לכרות העצים עם עבדי חירם.

(כז-כח) ויעל המלך – הנה עבדי חירם עשו מלאכה עם עבדי שלמה ביער אשר בגבול חירם, וחוץ מזה כרת ג״כ ארזים מהלבנון שבגבול שלמה, כי היה נצרך גם אל עצים קטנים שהם ימצאו בגבול ישראל ולמלאכה זו העלה מס שלשים אלף איש, שתמיד עסקו עשרת אלפים בכל חדש, ועשרים אלף מהם נשארו בביתם שני חדשים לעסוק בצרכי ביתם.

וַיַּעַל – והטיל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כמשפט המלוכה¹ מַס שגבה מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי סכום הַמַּס בגובה שכר של² שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ מבני ישראל³ שעבדו בלבנון עם עבדי חירם⁴:

1. רד״ק.

2. רש״י.

3. רד״ק.

4. רלב״ג, מצודת דוד, מלבי״ם.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כח) וַיִּשְׁלָחֵ֣ם לְבָנ֗וֹנָה עֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֤ים בַּחֹ֙דֶשׁ֙ חֲלִיפ֔וֹת חֹ֚דֶשׁ יִהְי֣וּ בַלְּבָנ֔וֹן שְׁנַ֥יִם חֳדָשִׁ֖ים בְּבֵית֑וֹ וַאֲדֹנִירָ֖ם עַל⁠־הַמַּֽס׃

And he sent them to Lebanon, ten thousand a month by courses: a month they were in Lebanon, and two months at home; and Adoniram was in charge of the levy.

מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וְשַׁלְחִינוּן לְלִבְנָן עַסְרָא אַלְפִין יַרְחָא מִשְׁתַּנַן יַרְחָא הֲווֹ בְּלִבְנָן תְּרֵין יַרְחִין גְבַר בְּבֵיתֵיהּ וַאֲדוֹנִירָם מְמַנָא עַל מַסְקֵי מִסִין.

רמז קפ

חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו – שנו רבותינו התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום. ברשות כמה, כמה דיהבו ליה ואורחא דמילתא עד כמה, אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש. ור׳ יוחנן אמר חדש כאן ושנים חדשים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו. ורב מ״ט לא אמר מהאי. שאני בנין בית המקדש דאפשר ע״י אחרים, ור׳ יוחנן מ״ט לא אמר מהאי, שאני התם דאית ליה הרוחה.

חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו – א״ר אבהו מלמד שחבב הקב״ה פריה ורביה יותר מבנין בית המקדש.

חליפות – כמו שמסיים ואומר: חדש יהיו בלבנון, כשהיו עשרת אלפים איש בתשרי בלבנון, והעשרים אלף איש בביתו, במרחשון מתחלפים עשרת האלפים השניים ויוצאים ללבנון, ואלו חוזרים לביתם, ובכסליו יוצאים עשרת אלפים השלישים ויוצאים ללבנון, ואלו חוזרים לביתם, ובטבת יוצאים הראשונים וחוזרים ללבנון, וכן חוזרים חלילה. נמצאו כל עשרת אלפים שבהם, חדש בלבנון, ושני חדשים בביתם.

על המס – לגבותו.

In shifts. As he concludes and says, "they will be a month in Levanon.⁠" When the ten thousand men were in Levanon in Tishrei and the twenty thousand men were at home in Mar Cheshvan, the second ten thousand would alternate and go out to Levanon and these would return to their home[s]. And in Kislev the third ten thousand would go out to Levanon, and these [second ones] would return to their home[s]. And in Teiveis the first ones go out and return to Levanon, and thus they would continue the cycle, which resulted that each ten thousand among them spent one month in Levanon and two months at home.

In charge of the tax. To collect it.

עשרת אלפים – שעשו מלאכה כל החודש בלבנון והולכין איש לביתו ונוחין שם, וחוזר ומשלח עשרת אלפים שניים במקומם לעשות מלאכה בלבנון וחוזרין לביתם בסוף החודש ובחודש השלישי משלח עשרת אלפים שלישים לעשות מלאכה כל חודש וכן חוזרין חלילה כל שלשים אלף איש עשרת אלפים בחודש כל חודשי השנה, נמצא כל כת וכת משלש כיתות הללו עושה מלאכה ארבעה חדשים בשנה ויושבים איש בביתו שמונה חדשים בשנה, {ו}⁠לא תאמר שנים חדשים בביתו בביתו של שלמה אלא איש בביתו.

ואדונירם על המס – ממונה לגבות המס מישראל.

שנים חדשים – כמו: ושנים חדשים, וכן: שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א), ראובן שמעון (שמות א׳:ב׳), מלך שרים (הושע י״ג:י׳) וזולתם.

חליפות – זה גזרה נפרדת בעצמה, והטעם והיו עושין חליפין תמיד.

והנה היה אדנירם על זה המס כי הוא היה על המסים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ועל יער הלבנון הזה הסמוך לירושלם אמר כאן וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות וגומר. הנה אם כן ספר ראשונה הפועלים שהיו עבדי חירם בלבנון אשר לו, וזכר שנית הפועלים שהיו מבני ישראל ביער הלבנון אשר בארץ ישראל.

שניים חדשים – במקצת ספרים כ״י ישנים בוא״ו ושבוש הוא וכן כתב רד״ק שהוא כמו ושנים.

ואדנירם – אין בדל״ת מאריך בכ״י.

בחדש – בכל חודש לא עבדו כי אם עשרת אלפים.

חליפות – היו מתחלפים בכל חודש, כי חודש אחד היו בלבנון, ואחרי זה היו שני חדשים בביתם, משך הזמן שהלכו עשרת אלפים השניים והשלישים, ואחרי זה חזרו הראשונים ללכת, וכן חוזר חלילה.

על המס – להכריח לכל אחד ללכת בחדשו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

בביתו – של כל אחד מהם שלא ליבטל מכל וכל מעבודת ארצו ומצרכי ביתו.

וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת – מתחלפים¹ בתורנות², חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם – ושני חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ – בביתם, וַאֲדֹנִירָם האחראי על המיסים³ היה אחראי גם עַל הַמַּס הזה לגבותו⁴ ולוודא שכל אחד ילך לעבוד בזמנו⁵: ס

1. מצודת דוד.

2. רש״י.

3. רלב״ג.

4. רש״י.

5. מצודת דוד.

מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כט) וַיְהִ֧י לִשְׁלֹמֹ֛ה שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף נֹשֵׂ֣א סַבָּ֑ל וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֖לֶף חֹצֵ֥ב בָּהָֽר׃

And Solomon had seventy thousand porters and eighty thousand that were hewers in the mountains;

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

(כט-לב) עובדי שלמה * – דברי הימים ב ב׳:ט״ז-י״ז

וַהֲוָה לִשְׁלֹמֹה שַׁבְעִין אַלְפִין דְנַטְלִין בְּכַתְפָא וְתַמְנָן אַלְפִין דְפַסְלִין בְּטוּרָא.

שבעים אלף נשא סבל – להביא האבנים מן ההר לעיר, ושמונים אלף החוצבים אותם בהר, הרי מאה וחמשים אלף. וכולם גרים גרורים היו, שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושלחנו. וכן כתוב בדברי הימים: ויספר שלמה את כל הגרים וימצאם מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף וגו׳ (דברי הימים ב ב׳:י״ז).

Seventy thousand men who carried loads. To bring the stones from the mountain to the city, and there were [an additional] eighty thousand who quarried them from the mountain, totaling one hundred fifty thousand [workers]. And they were all proselytes who were drawn, [i.e.,] they converted because of Shelomo's greatness and his hospitality. And it is likewise written in Divrei HaYamim, "And Shelomo counted all the proselytes and they were found a hundred and fifty thousand. And he made seventy thousand, etc.⁠"¹

1. II Divrei HaYamim 2:17.

שבעים אלף נושא סבל – להביא האבנים מן ההר לעיר.

ושמונים אלף החוצבים אותם מן ההר – הרי מאה וחמשים אלף, וכולם גרים גרורים היו שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושולחנו, וכן בדברי הימים: ויספר שלמה כל האנשים הגרים וגו׳ וימצאו מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף וגו׳ (דברי הימים ב ב׳:ט״ז-י״ז).

נושא סבל – פי׳ נושא משא, ויהיה סבל שם ולא תואר.

או כתרגומו: דנטלין בכתפא, ויהיה אם כן סבל תואר לכתף. ויהיה ענינו: נושא בסבל, כמו שאמר במשקל אחר: והנושאים בסבל (נחמיה ד׳:י״א). וקראו הכתוב סבל או סבל לפי שהוא נושא המשא בכתפיו.

ואם יהיה הסבל תואר לאדם, כמו שאומר בדברי הימים: שבעים אלף נושא סבל (דברי הימים ב ב׳:י״ז) יהיה ענינו בחסרון וי״ו: נושא וסבל, כמו: שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א). ופירוש נושא – נושא ומסיע האבנים בהר ממקום למקום, וסבל – שמביא האבן בכתיפיו עד המקום אשר היו באים שם העגלות, שלא היו יכולין לעלות בהר.

ואלה שבעים אלף ושמונים אלף – מן הגרים מן האומות, כמו שאומר בדברי הימים שספר שלמה הגרים ומצאם מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות (דברי הימים ב ב׳:ט״ז). ועשה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר, והשלש אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם (דברי הימים ב ב׳:י״ז), כמו שאומר הנה: הרודים בעם (מלכים א ה׳:ל׳). אלא ששם אומר: שלשת אלפים ושש מאות (דברי הימים ב ב׳:א׳), והנה אומר: שלשת אלפים ושלש מאות (מלכים א ה׳:ל׳) ואלו השלש מאות היתרים במנצחים היו על שלשת אלפים ושלש מאות, והיו מנצחים על מנצחים כמו שוטרים ונוגשים.

נשא סבל – על דרך רבה קשת (בראשית כ״א:כ׳).

ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל – סבל הוא משא או הוא תואר לסובל המשא, והנה היה מספר החוצבים בהר יותר רב מפני קושי החציבה בהר ההוא עם שמירתם באבנים שחצבו שיהיו באמות המוגבל להם, והנה אלו העושים במלאכה עם הרודי׳ בהם לעשות אותם לעשות המלאכ׳ היו כלם גרים כמו שנזכר בספר דברי הימי׳ ושם זכר כי מנינם היה מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות לפי מה שמנה אותם שלמה אחרי המנין שמנאם דוד ואחשוב שאלו הגרים היו מהגבעונים כי הם היו גרים תושבים לא גרי צדק והשמידם שאול מפני זה מהתיצב בכל גבול ישראל ועל זה מתו שבעה מבני שאול ואז שבו בארץ ישראל ולפי שהיו מחוייבים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית הש״י כמו שמבואר בספר יהושע היו מוכרחים מפני זה לעשות זאת המלאכה, והנה השלש מאות הנשארים הם הנצבים שהיו כל אחד מהשוטרים הרודי׳ בעם העושי׳ במלאכה והשוטרים ההם היו שרי הנצבים ר״ל שימנום הנצבים שרים ורודים בעם העושים.

הארבעה עשר הוא להודיע שיש למלך להעביד הגוים ההם התושבים לעשות מלאכת בית י״י ומלאכתו כמו שנזכר בתורה והיו לך למס ועבדוך ולזה ספר בזה המקום עם מה שהשלים הספור בספר דברי הימים שכבר היו לשלמה מהגרים התושבים שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר.

וספר שלישית פועלים אחרים שלא היו מישראל ולא מעבדי חירם והם השמונים אלף שהיו חוצבים בהר, ר״ל חוצבים ועוקרים האבנים מההר, ושבעים אלף נושאי סבל, ר״ל שהיו נושאים אותם האבנים ומוליכים אותם. וספר בדברי הימים שאלה כלם החוצבים והנושאים היו גרים, וידמה שהיו מהגבעונים לא מגרי הצדק אשר בישראל, כי הגבעונים נתישבו בתוך בני ישראל ויתן אותם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה׳ כמו שנזכר בספרו (יהושע ט׳ כ״ז), ושאול המלך ע״ה השמידם מהתיצב בכל גבול ישראל ועל זה מתו שבעה בני שאול (שמואל ב כ״א) ואז שבו הגבעונים להתישב בארץ ישראל, ולפי שהיו חייבים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית ה׳, מפני זה ראו שהיה מוטל עליהם לעשות זאת המלאכה, ואין ספק שהסכימו הם לעשותה ברצונם. ולפי שהיה העם הזה רב מאד מאה וחמשים אלף איש עושים במלאכה, היה מעצת שלמה למנות עליהם אנשים לשיכריחום איש איש על עבודתו ועל משאו.

סבל – ענין משא, כמו: יסור סבלו מעל שכמך (ישעיהו י׳:כ״ז).

חוצב – כן נקרא כריתות האבנים ממקום גדולם, כמו: וגם יקב חצב בו (ישעיהו ה׳:ב׳).

נושא סבל – היו עומסים על הכתף משא האבנים, ממקום המחצב אל מקום הבנין ובדברי הימים (דברי הימים ב י׳:י״ז) נאמר שנושאי הסבל והחוצבים, בהר היו גרים, ויתכן שהיו מהגבעונים.

ויהי לשלמה ועוד היה לו מן הגרים שהיו בא״י (הם הגבעונים ואותם שנשארו מן האומות אשר לא הורישו בני ישראל) והיו ק״ן אלף איש ועשה מהם שבעים אלף נושא סבל לשאת העצים מן הלבנון שבגבול שלמה ומן ים יפו עד ירושלים, ולשאת האבנים מן ההר אל מקום הבנין, ושמונים אלף חוצבים בהר.

שבעים אלף וגו׳ – לפי המסופר בדברי הימים ב׳ ב׳:כ׳ היו כל אלה וגם הרודים בם מן הגרים שבא״י, רק כאן הוא אומר שהרודים היו שלשת אלפים ושלש מאות ולהלן הוא אומר שהיו שלשת אלפים ושש מאות.

נשא סבל – היה ראוי לינקד סֵבֶל, וכן רבה קשת (וירא) הראוי קשֶת שסַבָל וקַשָת הם שמות התאר לעצמם על משקל גַנָב ובל׳ משנה חַמָר, גַמָל סַפָן, וצריכים אנו לומר שכן היה שגור בפי המון העם (בימי המנקדים) לומר שני התארים יחד.

וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל – סבלים למשאות¹, לשאת את האבנים מההר לעיר² ואת העצים מהיער לירושלים³, וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר, וכל המאה וחמישים אלף היו גרים גרורים⁴:

1. רד״ק.

2. רש״י, מצודת דוד.

3. מלבי״ם.

4. שנתגיירו מחמת גדולת שלמה, רש״י. ויתכן שהיו מהגבעונים, רלב״ג, מצודת דוד. וגם מן האומות אשר לא הורישו בני ישראל, מלבי״ם.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ל) לְ֠בַ֠ד מִשָּׂרֵ֨י הַנִּצָּבִ֤ים לִשְׁלֹמֹה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־הַמְּלָאכָ֔ה שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֑וֹת הָרֹדִ֣ים בָּעָ֔ם הָעֹשִׂ֖ים בַּמְּלָאכָֽה׃

besides Solomon's chief deputies that were over the work, three thousand and three hundred, who ruled over the people that did the work.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

בַּר מֵרַבָּנֵי אִיסְטַרְטִיגַיָא דִמְמַנַן עַל עֱבִידְתָּא דִשְׁלֹמֹה תְּלָתָא אַלְפִין וּתְלַת מְאָה דִמְפַלְחִין בְּעַמָא דְעָבְדִין בַּעֲבִידְתָּא.

משרי הנצבים – נוגשים ונציבים על עושי המלאכה.

שלשת אלפים ושלש מאות – ובדברי הימים הוא אומר: ושש מאות (דברי הימים ב ב׳:י״ז), אומר אני: שלשת אלפים ושלש מאות היו ממונים על מאה וחמשים אלף (דברי הימים ב ב׳:ט״ז), שכל אחד ממונה על ארבעים וחמשה ויותר, והשלוש מאות שנוספים בדברי הימים היו ממונים על כולם, שכל אחד ממונה על חמש מאות ויותר. ותדע, שהרי יש עוד שני כתובים בדבר זה, ומכחישין זה את זה, שנאמר בו בספר זה: אלה שרי הנצבים אשר לשלמה חמשים וחמש מאות (מלכים א ט׳:כ״ג), ובדברי הימים הוא אומר: מאתים וחמשים (דברי הימים ב ח׳:י׳), הרי ארבע מקראות מכחישין זה את זה. אבל יש לנו לפרש שבמקראות האחרונים ממונים על כולן. ולשלמה היו אלו הגרים להיות לנושא סבל ולחצוב אבנים בהר, ויהיו לו שאר עושי המלאכה לערי המסכנות, שהם אזרחיים, שאלו הכתובים אמורים שם. ובספר מלכים מנה את הנציבים הגרים שני מנינים: שרי הארבעים והחמשה לבדם, והשלש מאות החשובים צירף עם מאתים וחמשים שהיו ממונים על עושי ערי המסכנות, ומנה חמש מאות וחמשים שרים. ובדברי הימים מנה כל נציבי הגרים לעצמם, הגדולים עם הקטנים שלשת אלפים ושש מאות, וכולן גרים. ונציבי ערי המסכנות שהיו ישראל מאתים וחמשים, מנה לעצמן.

הרדים בעם העושים במלאכה – הנוגשים את העם עושי המלאכה.

Chief officers. The oppressors and overseers over those who did the work.

Three thousand three hundred [officers]. And in II Divrei HaYamim it says, "[three thousand] and six hundred.⁠"¹ It is my opinion that three thousand three hundred men were in charge of one hundred fifty thousand, so that each one was in charge of slightly over forty-five, and the three hundred that were added in Divrei HaYamim were in charge of all of them, so that each was in charge of a little more than five hundred. And you should know that there are two additional passages regarding this matter, that contradict each other. For [further on] in this book it states, "These were the supervising officers that oversaw the work for Shelomo, [there were] five hundred and fifty [of them],⁠"² and in Divrei HaYamim it says, "two hundred and fifty.⁠"³ These are four verses contradicting each other. But we may explain that those that are in the latter verses⁴ are referring to those who were in charge of all of them. And Shelomo had employed these proselytes to be bearers of burdens to hew stones in the mountain. He had the remaining workers for the store cities who were native born [Jews], because these passages are stated there.⁠⁵ However, in the book of Melakhim he counted the proselyte officers in two separate totals. [First was the total of] the officers who were in charge of forty-five men each, separately, and he combined⁶ the three hundred superior officers with the two hundred and fifty men who were in charge of the builders of the store cities and total together five hundred and fifty officers. And in II Divrei HaYamim he counted all the proselyte officers separately, the more important together with the less important, three thousand six hundred [men], all were proselytes. And the officers [in charge of the workers] in the store cities who totaled two hundred and fifty Jews, he counted separately.

Who controlled the people that did the work. The taskmasters over the people who did the work.

1. Ibid.

2. I Melakhim 9:23.

3. II Divrei HaYamim 8:10.

4. I Melakhim 9:23 and II Divrei HaYamim 8:10.

5. In II Divrei HaYamim the passages discuss the store cities.

6. In I Melakhim 9:23.

לבד משרי הניצבים אשר לשלמה – נוגשים ונציבים על עושי המלאכה.

שלשת אלפים ושלש מאות – ובדברי הימים הוא אומר: שלשת אלפים ושש מאות (דברי הימים ב ב׳:א׳,י״ז). ואומר אני ששלשת אלפים ושלש מאות האמורים כאן היו ממונים על מאה וחמשים אלף האנשים הגרים נושאי סבל חוצבי בהר ומגיע לכל אחד מאילו שלשת אלפים ושלש מאות להיות ממונה על ארבעים וחמשה מן הגרים והשלשת מאות שנוספים בדברי הימים היו ממונים על אילו שלשת אלפים ושלש מאות הממונים על הגרים, נמצא שכל מאה ממונה על אלף ומאה מן הממונים וכל הניצבים האלה ועושי המלאכה כולם גרים היו כדכת׳ בדברי הימים: ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות ויעש מהם שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חוצב בהר ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם (דברי הימים ב ב׳:ט״ז-י״ז). ותדע שהרי יש עוד כתובים בדבר זה מכחישין זה את זה שנאמר בספר זה: אלה שרי הנצבים אשר לשלמה חמשים וחמש מאות (מלכים א ט׳:כ״ג) ובדברי הימים הוא אומר: חמשים ומאתים (דברי הימים ב ח׳:י׳). הרי ארבעה מקראות מכחישים זה את זה, וכבר פירשנו השנים הראשונים ויש לנו לפרש שני מקראות האחרונים בממונים על כולם, ולשלמה היו אילו הגרים למשא סבל ולחצוב בהר ולבד מאילו היו לו שאר עושי המלאכה לערי המסכנות שהם אזרחיים מן העם הנותר מן החתי האמורי הפרזי והחוי והיבוסי אשר לא מישראל המה (דברי הימים ב ח׳:ז׳) שהעלם שלמה למס כמו שכתוב בדברי הימים, שאילו הב׳ כתובים האחרונים אותו שמנה בספר מלכים חמשים וחמש מאות (מלכים א ט׳:כ״ג) ואותו שמנה בדברי הימים חמשים ומאתים אמורים שם אצל ערי מסכנות, ואגיד לך מפני מה מנה בספר מלכים שלשת אלפים ושלש מאות מן הרודים בעם העושים במלאכה ובדברי הימים מנאם שלשת אלפים ושש מאות (דברי הימים ב ב׳:א׳) וכשהוא מגיע אצל שרי הנצבים על המלאכה אשר לערי המסכנות הוא מונה אותם בס׳ מלכים חמש מאות וחמשים, זהו הטעם, ספר מלכים מנה נציבי הגרים בשני מיניינים שרי הארבעים וחמשה לבדם, והשלש מאות החשובים הממונים על אותם שלשת אלפים ושלש מאות הממונים על הגרים צירף עם מאתים וחמשים שהיו ממונים על עושי מלאכת ערי המסכנות, לפיכך מנה אותם אצל ערי המסכנות חמש מאות וחמשים שרי הנצבים, ודברי הימים שמנה אצל בניין הבית שלש מאות יותר לפי שמנה כל נציבי הגרים בפני עצמן הגדולים עם הקטנים, לכך כתוב שם שלשת אלפים ושש מאות (דברי הימים ב ב׳:א׳) וכולם גרים היו, ואת נציבי ערי המסכנות שהיו ישראלים והם מאתים וחמשים מנה לבדם ועושי מלאכת ערי המסכנות עצמן לא היו לא ישראלים ולא גרים אלא מן העם הנותר בארץ החתי והחוי ושאר עממים אשר לא יכלו בני ישראל להורישם ויעלם שלמה למס עובד (מלכים א ט׳:כ״א), אבל הנצבים הממונים עליהם היו מאתים וחמשים ישראלים.

והם שלשת אלפים ושלש מאות הנזכרים בכאן, שהיו שרי הנצבים לשלמה והיו הרודים בעם העושים במלאכה, ר״ל שהם היו רודים בעם שהיו עושים במלאכה. ואמנם החלוף הנמצא בזה בספר דברי הימים, ששם נאמר שהיו אלה המנצחים ושרי הנצבים שלשת אלפים ושש מאות שהם שלש מאות יותר מהנזכרים כאן בספר מלכים, כתבו המפרשים שהמה היו מנצחים על המנצחים וממונים על הממונים ההם. ואפשר לומר שהיו המה שומרי המלאכה, והנכון אצלי שהשלש מאות הנשארים האלה המה היו הבונים, ר״ל הפועלים הדקים.

משרי הנצבים – כמו משרים הנצבים.

הרדים – המושלים ונוגשים.

לבד – המספר הזה היה לבד, השרים הממונים על המלאכה, שהיו שלשת אלפים ושלש מאות ובדברי הימים (דברי הימים ב י׳:י״ז) נאמר ושש מאות, ויתכן כי שלש המאות הנוספים שם, המה היו ממונים על הממונים.

הרדים – הנוגשים בעם עושי המלאכה.

לבד משרי הנצבים שהיו ממונים עליהם שלשת אלפים ושלש מאות – ובד״ה אומר שהיו ג׳ אלפים ושש מאות, והיינו כי היו שלשת אלפים שרי חמשים, ושלש מאות שרי חמש מאות, והם הרודים בעם העושים במלאכה, ובד״ה שכתוב ושש מאות מנצחים, הם היו ממונים על הג׳ אלפים הנצבים כל אחד ממונה על עשר.

הרדים – יש לשרש רדה הוראה קרובה לשרש ירד וענינו השפיל, ועיקר שני השרשים הוא רד, והוא ג״כ עיקר שרש רדד (הרדד עמי תחתי, תהלים קמ״ד), ומזה ג״כ שם רדיד (נשאו את רדידי מעלי, שיר השירים ה׳:ז׳) צעיף דק דק.

ומספר הפועלים שנמנה לעיל הוא לְבַד – חוץ מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שהם היו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת איש הָרֹדִים – המושלים¹ ונוגשים² בָּעָם – בפועלים הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה: ס

1. מצודת ציון.

2. רש״י, מצודות.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(לא) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ וַיַּסִּ֩עוּ֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֜וֹת אֲבָנִ֧ים יְקָר֛וֹת לְיַסֵּ֥ד הַבָּ֖יִת אַבְנֵ֥י גָזִֽית׃

And the king commanded, and they quarried great stones, costly stones, to lay the foundation of the house with hewn stone.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וּפַקֵיד מַלְכָּא וַעֲקָרוּ אַבְנִין רַבְרְבָן אַבְנִין יְקָרָן לְשַׁכְלָלָא בֵיתָא אַבְנִין פְּסִילָן.

ויסעו – מן ההר, לשון עקירה.

אבנים יקרות – כבדות.

אבני גזית – נפסלות ומסותתות. ואם תאמר: והרי כבר נאמר: ומקבות והגרזן לא נשמע בבית בהבנותו (מלכים א ו׳:ז׳), פירוש שכל ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, אלא שהיה מסתת מבחוץ, ומכניס ובונה מבפנים (בבלי סוטה מ״ח:).

And they brought. From the mountains; an expression of uprooting.

Heavy stones. Heavy.

Hewn stone. Carved and chiseled. And if you ask, it has already been stated, "Neither hammer nor axe [nor any iron tool] was heard in the Beis Hamikdosh, during its construction.⁠"¹ The explanation is, that no iron was heard in the Beis [Hamikdosh], while it was being built, but they would chisel on the outside, and bring in and build [it] inside. Thus is this expounded in the Bavli Sotah.⁠²

1. Below 6:7.

2. See 48b.

ויצו המלך ויסיעו – מן ההר לשון עקירה, שהיו עוקרין אותן מן ההר.

אבנים יקרות – כבידות.

ויסיעו – כתרגומו: ועקרו. צוה לחוצבים בהר שיחצבו ויסיעו מן ההר אבנים גדולות ליסד הבית, ואותם הם שאומר עליהם אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות (מלכים א ז׳:י׳). ולשאר הבנינים יחצבו אבנים קטנות, והם הנקראים: אבני גזית, וכן אומר בסמוך: ומלמעלה אבנים יקרות כמדות גזית (מלכים א ז׳:י׳).

ויהיה אבני גזית – חסר וי״ו השמוש, כמו: שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א). ופירושו: אבנים גדולות ליסוד הבית ואבני גזית לשאר הבנין מלמעלה. ואבן גזית היה ידוע ביניהם מדתה, כמו שאומר בסמוך במדות גזית (מלכים א ז׳:י׳), כמו שהיה ידוע בימי חכמי המשנה מדות הגזית חמשה טפחים, אבל של שלמה היו יותר גדולות, אבל מדה ידועה היה להם.

יקרות – כבידות, ואף על פי שאומר אבנים גדולות הוסיף במאמרו יקרות, שהיו כבידות במשא, כי אותן הם טובות ליסוד מן הקלות.

ויונתן תרגם: אבנין יקרן, תרגם יקרות כמשמעו כי היה מחצב האבנים בהר ידוע שהיו אבניו טובות ויפות מהמחצבים האחרים, לפיכך היו יקרות כי לא היו נמצאות אלא באותו ההר, וכל דבר שאינו נמצא יקרא יקר.

אבנים יקרות – יש לומר כבדות, או נכבדות.

אבני גזית – אע״פ ששם אותן ביסודות עשאן אבני גזית כדי שיעלה הבנין ביושר מלמטה.

אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית – ידמה שבחרם מהמחצב שתמצאנה בו יותר כבדות במשקלם כי הם יותר חזקות ולזה רצה שיהיה יסוד הבית מאבנים כאלו ר״ל שהם גדולו׳ בעצמותם ורבות המקשיות והכובד.

אבני גזית – שפסלום בכלי ברזל בדרך שתהיינה ישרות השטחים ונצבות הזויות בתכלית מה שאפשר כי בזה יהיה הבנין יותר קיים.

וספר הכתוב בכאן שצוה המלך לפועלים הנזכרים שיסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית, וכתבו המפרשים שפירושו הוא שצוה המלך שיעקרו מההר ליסוד בית ה׳ אבנים גדולות ושיהיו כבדות, כי זהו הנרצה ביקרות, לפי שהאבן הכבד הוא היותר טוב ליסוד הבנין, ושמלבד זה צוה אותם שיסיעו גם כן אבני גזית, ר״ל אבנים ישרות השטחים ונצבות הזויות בתכלית מה שאפשר, ויהיה אם כן אמרו ויסיעו אבנים מושך עצמו ואחר עמו, ר״ל שהסיעו אבנים גדולות אבנים כבדות ויקרות ליסד הבית, ואם כן צוה אותם שיסיעו ויעקרו אבני גזית והם האבנים הקטנים השוות במלאכתן הצריכים לבנין הבית, לא ליסוד כי אם לכותלים ולעליוני הבית, ואמרו שאבנים גדולות הם (כמו שיאמר אחר זה) אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות, ושאבני גזית היו אבנים קטנות ולא פירש הכתוב מדתן, ומה שפירשו בזה בלתי מתיישב אצלי מפנים. האחד כי איך יתכן שיצוה שלמה שיעקרו ליסוד הבית אבנים גדולות ולעליוני הבית אבי גזית שהם אבנים קטנות, והיה ראוי שיהיה הדבר בהפך, כי האבנים שישימו בבנין הם תחת הארץ ואיש לא יראה אותם, ואין צורך שיהיו גדולות כי אף שיהיו קטנות יספיקו להיותם יסוד, ויותר ראוי היה שיהיו האבנים הגדולות מושמים למעלה בקירות הבית במקום שיראו אותם בני אדם. ומהם שלא ראיתי צורך בספור הזה, כי בידוע שאותם האומנים הם מעצמם יבחרו האבנים היותר כבדות ליסוד הבית ושלא יהיו פסולות ולא נקיות. וששאר האבנים הצריכים למלאכה במקום הנראה יהיו אבני גזית ומה צורך שיצוה המלך על זה בהיותו דבר מבואר בעצמו, ואין ראוי שנפרש ויצו המלך כי אם שצוה לעשות דבר מעלה כיד המלך לפנים מן השורה, לא שיצוה הדבר הנהוג התמידי וההכרחי לעשות, הראית אם צוה שלמה על שאר הדברים שיעשו האומנים מכח מלאכתם? ומפני זה אחשוב אני שלא בא הכתוב לספר כאן כי אם ששלמה בגובה לבו ונדיבותו צוה לעשות דבר זר ובלתי נהוג, והוא כי בידוע שכאשר יעשו בנין מה הנה ביסוד הבית ישימו כל האבנים בין הקטנים בין הגדולים איזה שיהיה, וגם היותר פחותים ונבזים, ולא יבנו אותם ולא יעשו בהם דבר מלאכה, לפי שיהיו תחת הארץ ואדם לא יראה אותם, ולכן כל המלאכה נמבזה ונמס מהאבנים הקטנים ופחותים ומהבלתי מלאכה ולא תבנית ישימו ביסוד להיותו בלתי נראה, והאבנים הגדולים והיפים ומעולים בעצמותם ופסולים כראוי בתבנית וצלם נכבד ישימו בקירות הבית במקומות היותר נראים, וספר הכתוב כאן ששלמה צוה שלא יעשו כן בבנין בית ה׳, אבל ליסד הבית ישימו אבנים גדולות בכמותן כמו שזכר אבני עשר אמות או שמונה אמות, ושיהיו יקרות, ואין פירוש כבדות, כי אם שיהיו בתכלית המעלה והיופי אבני שיש טהור, ומלבד כמותיהן ואיכותיהן הנה יעשו אותם האבנים אבני גזית, רוצה לומר שיהיו ישרות ומפותחות נצבות הזויות, והאבנים שיהיו בזה האופן מהמעלה והיופי ישימו אותם ליסוד הבית, כי האדם יראה לעינים ויי׳ יראה ללבב, והמלך היה בונה בית השם, ולכן צוה שלא די בקירות וכותלי הבית אבל גם ביסוד הבלתי נראה ישימו האבנים בזה השלמות. וכבר יורה אל אמתת מה שפירשתי בזה מה שאמר אחרי זה בסוף הבנין (בסי׳ ז׳ ט׳ י׳) כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ וממסד עד הטפחות ומחוץ עד החצר הגדולה ומיוסד אבנים יקרות וכו׳, להגיד שאבני היסוד היו יקרות ואבני גזית כאבנים שהיו למעלה וכמו שאפרש שמה.

יקרות – כבדות ומקשיות.

גזית – מלשון גזיזה, ורוצה לומר: מסותתות ביושר.

ויסעו – תרגום יונתן: ועקרו.

יקרות – על כי אבנים כאלה, טובות ליסוד הבנין.

אבני גזית – כמו ואבני גזית, ורוצה לומר: מסותתות ישרות השטחים, ונצבות הזויות, באופן היותר נאות לבנות מהן כותלי הבית ממעל. או הוא בלא חסרון הוי״ו, ועל אבני היסוד יאמר, שהיו גם הם אבני גזית, עם שאין מהדרך להקפיד באבני היסוד הנכסים מעין האדם, אם יהיו גזוזות או עקומות ועקושות, מכל מקום שלמה בגובה לבו הקפיד לה בבנין בית ה׳.

ויצו המלך ספר שצוה להסיע אבנים גדולות בכמות ויקרות באיכות, ר״ל אבני שיש טהור ליסד הבית שהגם שדרך העולם שביסוד מניחים אבנים פחותות, צוה שגם אל היסוד יבחרו אבנים גדולות וכבדות ושתהיינה אבני גזית.

ויסעו – מן הלבנון, ובזה היו בקיאים גם בני ישראל.

יקרות – מלשון יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו, אבנים בלתי נמצאות תדיר מחמת גדלם.

גזית – מלשון גזי נזרך (ירמיהו ז׳:כ״ט) נפסלות מעשה חרש.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ – ועקרו¹ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת בכמות², אֲבָנִים יְקָרוֹת באיכותן³, כבדות⁴ נדירות⁵ וטובות לְיִסּוּד הבניין כדי⁶ לְיַסֵּד את יסודות⁷ הַבָּיִת בְּאַבְנֵי גָזִית – אבנים מסותתות וישרות⁸:

1. רש״י, מצודת דוד.

2. מלבי״ם.

3. מלבי״ם.

4. רש״י, רד״ק, מצודת ציון.

5. רד״ק.

6. מצודת דוד.

7. אפילו שדרך העולם להניח ביסודות אבנים גרועות, מלבי״ם.

8. רלב״ג, מצודת ציון.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(לב) וַֽיִּפְסְל֞וּ בֹּנֵ֧י שְׁלֹמֹ֛ה וּבֹנֵ֥י חִיר֖וֹם וְהַגִּבְלִ֑ים וַיָּכִ֛ינוּ הָעֵצִ֥ים וְהָאֲבָנִ֖ים לִבְנ֥וֹת הַבָּֽיִת׃

And Solomon's builders and Hiram's builders and the Gebalites fashioned them, and they prepared the timber and the stones to build the house.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וּפְסָלוּ אַרְדִיכְלֵי שְׁלֹמֹה וְאַרְדִיכְלֵי חִירוֹם וְאַרְגוּבְלַיָא וְאַתְקִינוּ אֲעַיָא וְאַבְנַיָא לְמִבְנֵי בֵיתָא.

ויפסלו – בהרים.

והגבלים – אומה ששמה גבל, ובקיאים לסתת אבנים ולבנות, כמה שנאמר בצור: זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך (יחזקאל כ״ז:ט׳).

ויכינו – לשון הזמנה.

[And they] carved. In the mountains.

And the Givlim. A nation whose name was Geval, and they were skilled in chiseling stones and in building,⁠¹ as it is stated in reference to Tzur, "The elders of Geval and its wise men, were within you, caulkers of your cracks.⁠"²

And they prepared. An expression of designating.⁠³

1. Geval comes from the word גבול [=boundary]. The Givlim knew how to mark the boundaries of the stone before they cut it, and were thus able to cut stone to exact dimensions.

2. Yechezkel 27:9.

3. The stones and wood to their exact position.

ויפסלו – בהרים.

והגבלים – אומה ששמה גבל ובקיאים לכתת אבנים ולבנות כמה שנאמר בצור זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך (יחזקאל כ״ז:ט׳).

ויכינו – לשון הזמנה.

והגבלים – אומנין ידועים לפיסול האבנים במדה הצריכה לקיר, והוא מענין: גבול, שנותנין גבול לאבן בפסלם אותה.

ויש מפרשים: אנשי גבל, כי אותם היו אומני אבן טובים, כמו שאומר: זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך (יחזקאל כ״ז:ט׳).

ויונתן תרגם: וארגובליא, וכן תרגם: ולגדרים ולחוצבי האבן – ולארגובליא ולפסלי אבניא. אם כן, לדבריו יהיו הגבלים בוני הקיר. ותרגם בוני שלמה ובוני חירם – ארדיכלי, והם האומנין הגדולים, שיש אומנים אחרים תחתיהם, ובוני שלמה ובוני חירם כולל פוסלי האבן ופוסלי העץ.

ויפסלו בוני שלמה ובוני חירום והגבלים – רוצה לומר: כי אחר שחצבו האבנים אלו החוצבים בהר פסלום בוני שלמה שהיו מישראל החכמי׳ בזאת המלאכ׳ והיו עמהם גם כן אומנים לעשות זאת המלאכה מבוני חירום ששלחם אל שלמה לעשו׳ המלאכה עם הגבלים והם מעם גבל היו מהם בקיאים בזאת המלאכה ולזה עזרו יחד בה והם גם כן תקנו העצים ששלח חירם ופסלו אותם בדרך שיהיו נכונים לבנין הבית בזולת תקון אחר וזה כלו היה נעשה חוץ מהבית כמו שאמר אחר זה ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו והיה זה כן להורות על שלמות הבית ולזה לא בא שם לבנין דבר יהיה חסר לתקון אחר זולת הבניה.

ועליהם אמר בכאן ויפסלו בוני שלמה ובוני חירם והגבלים, כי היו בוני שלמה כורתים ופוסלים האבנים בכל ציור ודקות הראוי אליהם, ובוני חירם עושים כמו כן לעצים ועושים בהם הפתוחים שיזכור, והגבלים גם כן, או הם עם אחד יודעים באותה מלאכה, כמו שאמר הנביא (יחזקאל כ״ז ט׳) זקני גבל היו מחזיקי בדקך, או שיקראו גבלים, לפי שהיו עושים באבנים ובעצים הגבולים הראויים אליהם וכלם נסרקין בסריקה כדי שהפוסלים יפסלו באותו גבול שימצאו מוגבל ומצויין מהם, ומפני אופן פעולתם קראו כן. הנה א״כ ספר הכתוב בכאן כל מיני הפועלים שהיו במקדש, אם הישראלים שהיו ביער הלבנון, ואם הגרים שהיו חוצבים האבנים בהר ונושאים ומביאים אותם, ואם הצורים והצדונים עבדי חירם שהיו כורתים העצים בלבנון של חירם, ואם שרי הנצבים ושרי המלאכה והאומנים הגדולים, ואם הפוסלים בוני שלמה והגבלים, כל אלה היו מיני הפועלים העושים במלאכה. והנה ספר הכתוב שהיו בהר ובשאר המקומות המוכנים לאותו שירות פוסלים ומכינים העצים והאבנים למלאכת הבית, כדי להודיענו שבהר הבית במקום המקדש לא היה נעשה מלאכה כלל בברזל לא בעצים ולא באבנים ולא בדבר אחר, אבל היו עושים המלאכה כלה בהר ובמקומות אחרים, וכשהיו מביאים אותה למקדש היתה באה בשלמותה שלא תצטרך כי אם להנחתה, ולזה הודיע הכתוב כאן מרוממות שלמה הדבר הזה שהיו פוסלים ועושים כל מלאכת הבנין חוץ מאותו מקום, ומפני זה יאמר אחר זה והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, לפי ששם לא היה נשמע אבל במקום אחר היה נשמע קול המלאכה כראוי, וכן פירשו ר׳ נחמיה בפרק עגלה ערופה (דף מ״ח ע״ב) שהיו מתקנים מבחוץ ומכניסים מבפנים, אמנם שאר החכמים אמרו (שם) שגם כן בהר לא היו פוסלים אותם בכלי ברזל אלא בתולע אחד שנקרא שמיר שכאשר היו נותנים אותו על גבי האבנים היו מתבקעות, ואמרו שהיה כמין שעורה והיה נתון לתוך קנה של עופרת מלאה סובין, ושבו היה פוסל משה כל אבני האפוד, ואמרו בענין השמיר דברים לא ראיתי להביאם הנה, לפי שהם דרך דרש, ועקר דבריהם בזה תמצא במסכת סוטה פרק עגלה ערופה, ובמסכת גיטין פ׳ מי שאחזו (דף ס״ח ע״א). ומצאתי בפירוש חכם אחד מחכמי הנוצרים שכתב, שבימי שלמה היו פוסלים האבנים עם דם תולע אחד, שכל מה שהיו רושמים באותו דם היה נחתך ביושר, ושהיה כענין דם השעירים, שכאשר ישימו אותו על אבן הספיר הנקרא דימנט״ו יחתוך אותו, מה שלא יוכל לעשות שום ברזל, ושזה היה ענין השמיר אשר אמרו שהיה מחתך האבנים, ר״ל בדמו, ושבזה הדרך בעצמו פסל בצלאל אבני החשן הקשים בטבעם. והמאמר הזה יסייע מאד למה שאמרו חז״ל בשמיר, ברך שבחר בדבריהם, ואלי לזה רמזו באמרם שהיה השמיר כשעורה, לשתוף השם שהיה כמו דם השעיר בענינו, ושהיה בקנה של עופרת, לפי שעל העופרת עושים פתוח הספיר:

ולכן זכר אחר זה שכן נעשה המלאכה, שהיו פוסלים בוני שלמה ובוני חירם והגבלים כל העצים והאבנים הצריכים לבנין הבית, ובזה מההוראה שכל האבנים היו פוסלים, בין שיהיו ליסוד הבית ובין שיהיו לקירות ולחלונות ולשאר הדברים, ואמנם איך היו פוסלים אותם יתבאר אחרי זה שהיה במגרה. הנה התבאר מזה כלו ענין הפועלים בזה הבנין האלהי, ושהיו רבים ומאומות רבות, ושהיה המלך שלמה נותן להם מתנות כידו הטובה, והוא הנתח הראשון מהפרשה הזאת ונתישבו החלופים אשר העירותי:

ויפסלו – ענין השואת והחלקת פני האבנים, כמו: פסל לך (שמות ל״ד:א׳).

בוני – אומני בנין.

והגבלים – אנשי גבל, שהיו אומנים בקיאים, כמו שכתוב: זקני גבל וגו׳ מחזיקי בדקך (יחזקאל כ״ז:ט׳).

ובוני חירם – כי גם חירם שלח אליו אומנים מארצו, וכמו שנאמר למטה (מלכים א ז׳:י״ג), ובדברי הימים ב ב יב.

ויפסלו ואחרי שקצצו העצים מן היער והסיעו האבנים מן המחצב אז עסקו הבונים לפסלם ולהשוותם וליפותם, ובזה הכינו הכל שיהיה מוכן אל הבנין, באופן שכל מה שהביאו אל הבית היה מופסל בכל הלכותיו שלא היה צריך לעשות בו דבר רק להניחו במקומו וכמ״ש ומקבות והגרזן וכל ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.

והגבלים – יושבי ארץ הגבלי (יהושע י״ג:ה׳) והיא לפי דברי החכם פֿיליפפזאן עיר Byblos, עיר קדומה סמוכה לצידון.

וַיִּפְסְלוּ – החליקו¹ האומנים² שהיו בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים – אנשי גבל שהיו בקיאים בדבר³ את פני האבן בעודה בהרים⁴, וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים שיהיו מוכנים ומזומנים⁵ לִבְנוֹת – לבניין הַבָּיִת: פ

1. מצודת ציון.

2. מצודת ציון.

3. רש״י, מצודת ציון. ורד״ק מפרש שהיו אומנים שיודעים לעבד את האבן במידה הצריכה והוא מעין גבול.

4. באופן שכשהביאו אותה לירושלים היה צריך רק להניחה, מלבי״ם.

5. רש״י.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון